היום הוא היום השישי לחג החנוכה, ואני איני יכול שלא לחזור ולספר על אירוע שהייתי עד לו בחג זה וערב מלחמת יום הכיפורים. הייתי אז בבית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל. התכנסנו כולנו לשמוע הרצאת אורח. מפקד הקורס היה האלוף קלמן מגן (ז"ל), והמרצה היה הרב שלמה גורן, שהיה אז דמות אגדית של מי שכיהן במשך שנים רבות כרב הראשי של צה"ל, וממש באותם ימים מונה לרב האשכנזי הראשי. הרב פתח את הרצאתו בשאלה: "מי מכם יודע מדוע חג החנוכה הוא הארוך ביותר בזמן מבין כל חגי ישראל, שמונה ימים?" דממה נפלה באולם. ואז אחד הקצינים הרים ידו בהיסוס: "זה בגלל פך השמן שהספיק לשמונה ימים". הרב גורן חייך: "תגידו לי, אתם הקצינים באמת מאמינים לסיפורי המעשיות האלו על הנס שקרה?" תדהמה אחזה בנו, והרב המשיך: "בואו ושמעו את תשובתי". 
 
במשך כ־20 דקות דיבר הרב, ותמצית דבריו הייתה: חמישה בנים היו לו למתתיהו, וכולם נהרגו או נרצחו. את מקום יהודה כמנהיג תפס יונתן, ואת מקומו תפס שמעון. הם ידעו תבוסות, עברו ימים קשים, אך לרגע איש מהם לא ויתר ולא התייאש. האחד נפל ובא השני, והיעד נשאר: עצמאות יהודית. אף אחד מהם לא שאל :"מה יהיה הסוף? איזו תקווה ועתיד נשארו לנו?" הם המשיכו. לכן בשל אורך הרוח שלהם, הסבלנות אין קץ שלהם בזמנים הכי רעים, הנחישות וכוח העמידה שלהם לזכות בחירות ועצמאות – הוחלט לסמל זאת על ידי חג שיהיה ארוך ביום אחד מחג החירות, הוא חג הפסח. 
 
כמובן שיהיו כאלו שיחלקו על דעתו זו של הרב גורן, ויהיו דעות אחרות. מה שהדהים אותי הייתה העובדה שהרב לא שם את הדגש על הצד הדתי, הרוחני, הנסי של החג, אלא דווקא על הצד הצבאי, המנהיגותי, הלאומי־חילוני. אני רוצה להוסיף כאן כמה נקודות מההבנה ההיסטורית שלי של מדינת החשמונאים.
 

האחת, מרד החשמונאים אכן פרץ כמאבק דתי, אך הפך במעלה הדרך למאבק לאומי למען מדינה יהודית עצמאית עם מטבעות משלה. החשמונאים השיגו את אשר השיגו בראש ובראשונה בשל הניצחונות הצבאיים שלהם. הם כמובן האמינו באלוקים, אך לא רק בעזרתו ולא בנסי שמיים.
 
השנייה היא שהחשמונאים היו מדינאים ודיפלומטים מעולים בצד היכולת הצבאית שלהם. הם היו בברית עם רומא ועם מצרים, טיפחו קשרים טובים עם מדינות המרחב וידעו לתמרן מול המעצמה הגדולה של המזרח התיכון, הממלכה הסלאוקית. הם ניהלו מדינה בצורה המנוגדת בתכלית הניגוד לתפיסה של "עם 
לבדד ישכון". 
 
השלישית היא ההכרה של החשמונאים כי בסביבה העוינת שבה הם חיים, יש הכרח לשמור על מאזן דמוגרפי מסוים נוכח מספרם המועט של היהודים. לכן הם נקטו מדיניות גיור אינטנסיבית ביותר, שבמסגרתה גויר העם האדומי, שהמלך הורדוס הוא אחד מתוצריה.
 
הרביעית, החשמונאים דאגו לקבל לגיטימיות פנימית כבסיס איתן לשלטונם. ברגע שהתחילו לחפש אותה אצל זרים (הרומאים שהפכו למעצמת על), קץ העצמאות היה רק שאלה של זמן.

ברכת גמר חג מלא תקווה!