תנו לנו לנהל את החורף האסלאמי שלנו בשקט

פרידמן הוא אותו אחד שעמד נרגש בכיכר תחריר ושיבח את האביב הערבי כ"דבר המדהים ביותר שראיתי בחיי", תוך שהוא מפזר מחמאות לכל עבר אל מול המצלמה. בין היתר, דיבר גם על תקווה למפגינים בעולם הערבי ובפרט במצרים והזהיר מפני אלו שרוצים לעצור את המהפכה בדרך של הפחדות. נשמע מוכר?
 

לא עבר זמן רב מדי והתברר שהאביב הערבי הוא בכלל חורף אסלאמי רדיקלי שמביא איתו כאוס רבתי, מעודד אונס פראי של נשים בכיכרות - כולל עיתונאיות ועמיתות למקצוע של פרידמן - ובכל המרחב, מאפשר ביזה חופשית, רצח המונים במדינות מסוימות ו"סתם" רציחות במדינות אחרות, גורמים אסלאמיים המעוניינים לנהל את המדינות על פי השריעה, גורם להשתלטות של ארגוני טרור על הריק כמו "המדינה האסלאמית" שעורפת ראשים, ועוד.
 

כל זה לא הפריע לפרידמן לדבר באותו הזמן, כנביא העומד בשער, במונחים מערביים המנותקים לחלוטין מהמציאות של המזרח התיכון, כגון "דמוקרטיזציה", "התקדמות", "תקווה", "רוח חדשה" ועוד סיסמאות ריקות מתוכן שמתגלגלות חלק על הלשון של אנשי הליברלים המדיניים. ואולם, משל האירוע המתואר מעלה לא התרחש כלל, מרשים לעצמם ”נביאי התקווה“ להטיף לקובעי המדיניות בישראל בנוגע לצורכי הביטחון שלה ואגב כך לקרוץ למחנה השמאלי בפוליטיקה הישראלית שלפני הבחירות, ייתכן שאף שבהוראת הממשל האמריקאי.
 

אם ראש הממשלה יקשיב לעצות אחיתופל של גורמים שונים ומשונים מהקהילה הבינלאומית, סביר שמה שנראה כעת בכל רחבי המזרח התיכון ישים פעמיו הנה. כל מה שנראה עכשיו כחלום רחוק, יכול בתוך זמן לא רב להגיע גם למדינה היהודית היחידה בעולם ולהפוך למציאות שכולה גיהינום עלי אדמות. וכל זה בשביל מה: פרס נובל וטור דעה מחמיא מפרידמן? 
 

בניגוד לדבריו של פרידמן, "התקווה" היא היעדר הכניעה ללחצים הבינלאומיים וההתנגדות העיקשת להקמת מדינה ערבית נוספת בתוך שטחי ארץ ישראל ללא ערבויות ביטחון שישראל תקבע וללא לוח זמנים שישראל תראה לנכון. "התקווה" היא היכולת של העם היהודי לנהל ולהתנהל באופן עצמאי, כפי שהוא יודע, מאמין ורואה לנכון אל מול הסכנות הרבות המקיפות את מדינתו ולנוכח ההיסטוריה הרגישה והכואבת של העם היהודי. כמובן שנדרש מישראל שיתוף פעולה וכיבוד הקהילה הבינלאומית - בפרט יחסי ארצות הברית וישראל, שהם נכס אסטרטגי רב־מעלה - אך חזקה על כל מנהיג ישראלי לזכור שהוא נבחר לשרת את אזרחיו ואת האינטרסים של המדינה בלבד.
 

מי שמנסה לכפות על ישראל פתרון שנראה בעיניו ליברלי - בעיקר אלו שכשלו בכך שוב ושוב - מי שמנסה לקבוע לאזרחים בישראל מה הם רוצים וצריכים, מי שדוחף ודוחק בראש הממשלה להגיע לפתרון מדיני ו"אחרי המבול", הוא זה שיביא על מדינה זו אסון ולא "תקווה".
 

יש לשמוע את עצות הידידים האמריקנים והאירופאים, להודות להם על האכפתיות והרצון הכן לעזור לפתור את הסכסוך, אך לדעת לסרב בנימוס ולהסביר שוב ושוב מדוע על ישראל, בלבד, לקבוע את עתידה באזור. שתישאר לה "התקווה" הדמיונית אצל קוראי ה"ניו יורק טיימס" ו"הפחד" כאן בישראל. אנחנו מסתדרים נהדר, תודה.