ב"החמורה ביותר" בעיריית רמת ראשינו פרשיית השחיתות יום שני האחרון נפלה על גן, שהמחולל אותה הוא ראש העיר, ישראל זינגר, שנחשב נקי כפיים, שטוהר ידיו היה המנוע המרכזי לבחירתו, ושהחליף ראש עיר מושחת אחר לכאורה.
ובמה מתבטאת השחיתות של ראש העיר הטהור, על פי הפרסומים? בכך שחילק ג'ובים ופרויקטים למקורבים שעזרו לו בהתמודדות על ראשות העירייה.
הגיע הזמן לבדוק מתי בדיוק חלוקת ג'ובים הפכה להיות עבירה פלילית ו"מכת מדינה", וממתי בדיוק התופעה הוזזה ממשבצת של הפרת אמונים למשבצת של שוחד בחירות.
כשמנהיגי היישוב, ערב סיום המנדט והקמתה של המדינה, הטילו על ועדת המצב לכונן מינהל ישראלי תקין, ולכונן משרדי ממשלה ושירות ציבורי יעיל, עמדו לנגד חברי הוועדה שני מודלים הפוכים, של שתי מדינות דמוקרטיות.
הראשון הוא המודל הבריטי, שעל פיו יש הבחנה ברורה בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי, הא־פוליטי. לפי מודל זה כמעט אין מינויים פוליטיים, ואף על פי שהפוליטיקאים הבריטים מקטרים לא מעט על השיטה, הם חיים איתה לאורך זמן בסוג של הרכנת ראש.
מאידך עמד אל מול חברי הוועדה האמריקאי, שנקרא "שיטת השלל". עיקרו הוא שכשנשיא מתחלף, מתחלפים יחד איתו לא רק נושאי המשרה הפוליטיים, אלא גם אלפי נושאי המשרות הציבוריות הבכירות. ההיגיון הוא שנשיא נבחר יכול ואף צריך "לצ'פר" את התומכים בו בג'ובים פוליטיים, שכן לא רק הוא זוכה בשלטון אלא גם המחנה שהלך איתו לכל אורך הדרך.
מצד שני, בנושאים המרכזיים והחשובים של ביצוע המדיניות שאותה מתווה הנשיא החדש ושעל בסיסה הוא נבחר, אנשים שהוא יכול לסמוך עליהם ולתת בהם אמון שיפעלו בדרכו ועל פי השקפת עולמו. בארה"ב חלוקת ג'ובים למקורבים על ידי הנשיא הנבחר לעולם לא תיחשב הפרת אמונים, וקל וחומר שוחד בחירות. האמריקאים הבטיחו מנגנונים אחרים על מנת להבטיח שלתפקידים הרגישים האלה ימונו אנשים ראויים מבחינת יכולתם וכישוריהם, גם אם הם היו פעילים לבחירתו של הנבחר לכהונה. היותם פעילים פוליטיים, ואף תורמי כספים, היא כשלעצמה אינה פגם ואינה פסול.
מדינת ישראל, כמעט כמו בכל תחום אחר, בחרה בדרך השעטנז. אחוז בזה וגם מזה ואל תרפה. בראשית הדרך מינויים פוליטיים של מקורבים היו דבר מובן מאליו, ועדיין זכורה התחושה המטרידה משנות ה־50 וה־60, שבלעדי הפנקס האדום של מפא"י לא ניתן להסתדר בארץ. החל משנות ה־70 חל מהפך, ובדרך לא מבוקרת ולא מושכלת נסוגה המדינה משיטת השלל ועברה לשיטת המינויים האפוליטיים. או אז החלה חלוקת מינויים פוליטיים ואישיים להיראות כשלילית.
התהליך הזה אינו פרי ידם של נבחרים ומחוקקים, אלא של משפטנים שמעולם לא נבחרו ושלא ניתנה להם סמכות חקיקה. בשנות ה־90 חזרה התופעה של מינויים פוליטיים בצורה המכוערת ביותר שלה, כשמרכז הכוח לבחירת חברי הכנסת והשרים עבר מהוועדות המסדרות למרכזי המפלגות, והסחר־מכר הרים את ראשו במרכזי המפלגות, ובעיקר במרכז הליכוד. כתוצאה מחציית הקווים הבלתי נסבלת, שאפיינה את המרכזים הפוליטיים בחלוקת ג'ובים, החלו בתי המשפט, ובעיקר בג"ץ, להתערב בתופעה באמצעות המשפט המינהלי, ופסלו מינויים לא ראויים לכהונות ממשלתיות ולכהונות בחברות הממשלתיות.
בשנות ה־2000 עבר הטיפול בתופעות הנלוזות הללו מהמישור המינהלי למישור הפלילי, כשבפרשת השר צחי הנגבי הוגש כתב אישום בטענה שמדובר בעבירה של הפרת אמונים. הנגבי זוכה, ערעור לא נשמע, ולכן לא ניתנה הלכה ברורה של בית המשפט העליון בנושא זה.
המהלך הזה, שיצרה הפרקליטות, הוא מדרון חלקלק שאין לו בסיס חוקי, לדעתי, ומוטב שהמחלוקות תישארנה במישור המשפט המינהלי, ושלבתי המשפט תיוותר הסמכות לבטל מינויים לא ראויים, בדיוק כפי שלקונגרס האמריקאי יש סמכות לפסול מינויים לא ראויים של הנשיא.
בכל מקרה לא מדובר בשוחד בחירות, שכן בפסק הדין המנחה בסוגיה זו בעניינו של פלאטו שרון מסוף שנות ה־70, נקבע בפירוש ששוחד פוליטי קיים רק כאשר נעשה ניסיון לשבש את חופש הבחירה של הבוחרים, כבני חורין, בדרך של פיתויים שונים שניתנים על ידי פוליטיקאים ובאי כוחם, שמטרתם להטות אותם לטובתו של המשחד. לא בהכרח בקשר למינויים פוליטיים מותרים או אסורים.
הגיע הזמן שהמחוקק במדינה יתמודד עם השאלה באופן רציני, ושוועדה מוועדות הכנסת בהשתתפות אנשי ציבור ומשפטנים תציע הצעת חוק מגובשת וברורה שתקבע הלכות ברורות בין המותר לאסור, הלכות שלא יעמידו את הפוליטיקאים הנבחרים כסומא בארובה, ויצטרכו להתלבט כל פעם מחדש בין המותר לאסור, ללא שיש לנגד עיניהם קווים מנחים.