אלימלך סורקין

הסיבה לבחירה האומללה לצאת לניו יורק ולא לחיות בה, הייתה שמערכת החינוך הציבורית בסקרסדייל הבטיחה חינוך טוב לילדינו. חינוך שבמנהטן היה עלינו לרכוש בכסף רב שלא היה לנו. השנה כולה הייתה אחת ההרפתקאות המוזרות בקריירה שלי כעיתונאי. הבית ששכרנו בראש גבעה מעל תחנת הרכבת בהרטסדייל הצמודה לסקרסדייל עלה 3,400 דולר לחודש מקופת "מעריב" ולא היה שווה 1,000. מבחינה כלכלית היו אלה ימי יין ושושנים. מבחינה נפשית זה היה המפגש הראשון שלי עם דיכאון קליני.

למה טובה המעשייה הזאת חוץ מאשר לזיכרונותי? השבוע גיליתי שארון סורקין - שמא אקרא לו אהרון - מהתסריטאים המיתולוגיים של הטלוויזיה האמריקאית ולעתים גם הקולנוע, נולד בסקרסדייל ביוני 1960 , מה שעושה אותו צעיר ממני בשש שנים ובן מזל תאומים כמוני. משום שהמקום שבו נולדנו מעצב את אופיינו ומגדיר אותנו, סקרסדייל היא מפתח הכרחי להבנת אישיותו היהירה, החוכמולוגית, האינטלקטואלית, המתנשאת והווכחנית של סורקין. בסקרסדייל אינך בא לעולם עם כפית זהב בפה. בסקרסדייל אתה עושה את צעדיך הראשונים מבוסס בהררי סושי ומעדנים שאותם רוכשים התושבים בסניפים המקומיים של מיטב מעדניות העילית מניו יורק שממגרשי החניה שלהן מגרשים גברתנים כל מכונית פחותה מבימר, מרצדס או בנטלי משנתון חדש.
 

סקרסדייל היא שכונה מסוכנת לבריות, משום שהיא יוצקת באנשים צעירים את ההכרה השגויה שהחיים הם השתקפות של ילדותם בצנטרום של יהדות הממון, עובדה שמדרדרת אותם בהליך מקוצר לסמים קלים כקשים, התנגשות עם החוק, מעשי אונס וכדומה. סקרסדייל היא יישוב כה יהודי שאין צורך לחבוש בה כיפה; השמיים הם כיסוי הראש. היא זיקוק מבעית של כל מה שמתנשא ומשובש ערכית באמריקה ואין זה מפתיע כלל שסורקין בא ממנה.
 

אילו היה עליכם לבחור שני קטבים אמריקאיים קיצוניים, הייתה סקרסדייל בצד אחד ופרגוסון בשני. סקרסדייל היא משל כה עוצמתי, עד שהסופר הגדול ג'יי. פי. דאנליווי (“הג'ינג'רמן") כתב עליה ב־ 1995 ספרון דק גזרה ומאלף, “האישה שאהבה חדרי נוחיות נקיים", שבמרכזו גרושה טרייה שביתה בסקרסדייל עומד להילקח ממנה. הספר שווק כ"אחד הסיפורים המוזרים ביותר ששמועות על אודותיו התרוצצו בניו יורק". סורקין הוא תוצר סקרסדייל מובהק. על פי אחת המעשיות על ילדותו, במהלך בחירות 1972 ניסה סורקין להרשים נערה שאליה נמשך ועשה זאת בכלים פוליטיים. הוא צייר כרזה אפקטיבית ויצא להשתתף בהפגנה גדולה נגד ריצ'רד ניקסון ובעד ג'ורג' מקגוורן בעיירה ווייט פליינס הסמוכה. זמן קצר לפני שניקסון אמור היה לנאום התנפלה אישה על סורקין, לקחה ממנו את הכרזה וקרעה אותה. סורקין נוהג לספר שדמותו הפוליטית, כולל התסריטים שכתב, היא נקמתו המתמשכת באותה אישה.
 

את בתי הבכורה שהייתה תלמידת תיכון, הבאתי כל יום מבית ספר שאליו הגעתי במכונית דרך חורשה ירוקה ומטופחת כמו כל דבר בסקרסדייל. אני מהמקדימים לפגישות, וכך יצא שישבתי בטאורוס הפרברית והמגוחכת שלנו והאזנתי לרדיו. יום אחד השגחתי בגבר שחנה במרצדס לצדי, קרא תסריטים ונראה מוכר. במבט נוסף זיהיתי את רון סילבר המנוח, שחקן אופי דינמי מהאסכולה הניו יורקית, שגילם את הברוקר הפסיכופת שגונב את אקדחה של השוטרת ג'יימי לי קרטיס ב"פלדה כחולה" ומנסה להרוג אותה. שחקן גדול היה. כך ישבנו ימים ארוכים אחד ליד השני עד שאזרתי אומץ ונכנסתי עם סילבר לשיחה שהפכה לחלק משגרת ההמתנה שלנו לבנותינו. הוא לאלכסנדרה ואני לאנולה.
 

גם הסיפור הזה מעוגן במעללי סורקין. בעונות המאוחרות יותר של “הבית הלבן", סדרת הטלוויזיה הפופולרית שהגדירה את עולמו רווי המלל ההיפראקטיבי של סורקין, הצטרף סילבר לסדרה בתפקיד ברונו ג'יאנלי, יועץ בחירות מושחז ויעיל שדמותו הייתה מבוססת על דיק מוריס, האופרייטור הפוליטי שהציל את הקדנציה השנייה של ביל קלינטון וכמעט קבר אותו באותה עת. הפעם האחרונה שבה ראיתי את סילבר הייתה כמה שנים מאוחר יותר בוושינגטון. הגעתי עם העיתונאים שליוו את פמליית נתניהו לנאומו בפני מושב משותף של הקונגרס והסנאט; סילבר היה שם כדי לארח את נתניהו שזה עתה נבחר במוזיאון השואה החדש שהוא היה בין מקימיו. סילבר היה מתנגד חריף להסכמי אוסלו ומקורב פוליטית לנתניהו. הוא מת בגיל 62 מסרטן ב־ 2009 .
 

***
 

סדרות טלוויזיה מעטות בלבד שוות רכישה ושימור באוסף של ההיצע התרבותי המגדיר אותנו. החשודות הרגילות הן "הסופרנוס", "הסמויה", "שובר שורות", "חשיפה לצפון", "דדווד" ואחרות. אבל אין ספק ש"הבית הלבן", The West Wing באנגלית, היא אחת מהן. מתישהו בשנה האחרונה ירד מחיר הקופסה המהודרת ל־ 150 דולר. על שבע עונותיה וקטעי בונוס רבים היא תמיד קרצה לי ולבסוף הסתפחה לאוסף שלי. עד היום, אני מודה בעוונותי, טרם מצאתי את הפנאי להקדיש לצפיית הבולמוס שלה היא ראויה.
 

"הבית הלבן" שודרה ב־ NBC מ־ 1999 עד 2006 . תחילתה בסוף הקדנציה השנייה של ביל קלינטון ועיקרה כאנטי־תזה פעלתנית ונשכנית לנשיאותו של ג'ורג' וו. בוש. "הבית הלבן" היא יצירתו המובהקת והפופולרית ביותר של סורקין, והיא הגדירה את גישתו לדרמות פוליטיות המלוהקות באנסמבל שחקנים מרשים באיכותו וביכולתו לייצר אפיקי עלילה שונים ומגוונים ולמגנט את הצופה אליהם. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה גילם מרטין שין הוותיק (“אפוקליפסה עכשיו") נשיא אמריקאי, אבל ספק אם נרשם נשיא טלוויזיוני (או קולנועי) מצודד, ייחודי, מוסרי והמייצג אידיאל פוליטי נעלה יותר מהנשיא ג'וזאיה ברטלט. מוקף בחבורה נפלאה באיכותה של שחקני משנה, כולל ג'ימי סמיתס ואלן אלדה המתמודדים על הזכות לרשת אותו ב"בית הלבן", דחסו סורקין והתסריטאים שלו את כל הכוונות הטובות, האידיאלים הנאצלים, ההחלטות המוסריות והצורך בפשרות כואבות, שהיו חלק בלתי נפרד מסורקין בתחילת דרכו כיוצר טרם שהוכה בציניות שממנה לא החלים.
 

יותר מכל אלמנט בולט אחר בעולמו של סורקין, הגדירה "הבית הלבן" את המענה הטלוויזיוני לדיאלוגים המרובדים בקולנוע, הרשומים על שמו של רוברט אלטמן. עבור מי מאיתנו שמאוהבים במילה המדוברת והכתובה, זה היה שיכרון חושים חד־פעמי. למרות ההכרה הברורה שאף אחד, אבל ממש אף אחד, אינו מדבר כך וכי טקסטים פוליטיים במסדרונות הכוח נחותים, מלוכלכים וירודים בהרבה, אי אפשר היה לשבוע מהמונולוגים השנונים, ההסתייפות המילולית, תפניות העלילה, העומק הרב יחסית לרדידותו של המדיום הטלוויזיוני. זאת הייתה אורגיה אימתנית שבה התנוחה הטובה ביותר הייתה מה שאמרו המשתתפים בה איש לרעהו ולא מה עשו. בעונות הראשונות שמר סורקין על רמה גבוהה וכמעט בלתי אפשרית של איכות, רף שמעליו עבר פעם אחר פעם. אבל כפי שקרה לו פעמים רבות בקריירה, איבד סורקין עניין אחרי כשלוש עונות ונסוג מפס הייצור לעמדת פיקוח, תפקיד המכונה בעגה Showrunner . במקרה או שלא, זה היה הזמן שבו החל המלל האינסופי להעיק. תסריטאים רבים יודעים להניח שורות דיאלוג מוחצות ושנונות, אבל סורקין יודע לארוג אותן לשלמות סיפורית ועלילתית שהיא משימה כבדה ומאתגרת יותר. בתום שבע עונות מתישות והרבה אחרי שכשל כוחו של הצופה לשאת בנטל המילולי, הגיעה "הבית הלבן" אל סופה. ארון סורקין נותר יוצר עשיר, מפורסם ונחשב, והוא היה חופשי לפנות להיכן שרצה.
 

***

כפי שקורה פעמים רבות מדי ליוצרים המתפקדים בלחץ כבד, יצא סורקין פעמיים במהלך הקריירה שלו לתקופת גמילה, במקרה שלו מקראק־קוקאין, מהנבזיים בסמים. הגמילה הראשונה לא תפסה והובילה לאירוע שתועד בהרחבה ב־ 2001 , שבו נעצר סורקין בשדה התעופה בברבנק עם סמים בכמות גדולה יותר מאשר לשימוש אישי. גם חייו האישיים הפכו לפרודיה על גבר במעמדו. הייתה לו מערכת יחסים רומנטית עם מורין דאוד, כותבת הדעות

הבכירה והשנונה של ה"ניו יורק טיימס", המבוגרת ממנו, ועם השחקנית המיניאטורית קתרין צ'נוביץ'. מנישואיו לג'וליה בינגהם, עורכת הדין של חברת ההפקות Castle Rock , יש לו בת אחת. השניים התגרשו ־ 2005 בגלל התמכרויותיו הרבות והמסועפות.
 

לצד הצלחתה של "הבית הלבן" גורר סורקין לא מעט כישלונות. כמו הסדרה Sports Nights , שבה ניסה לשחק במגרש קומי־דרמטי בסאטירה על רשת הספורט ESPN , שהמבקרים אהבו והצופים פחות. הסדרה רצה ב־ ABC מ־ 1998 עד 2000 . הסדרה Studio 60 on the Sunset Strip הוציאה עונה אחת בלבד ב־2007 והייתה ניסיון אמיץ לספר מה מתרחש מאחורי הקלעים של תוכנית טלוויזיה כ־Saturday Night Live . בין הסרטים המצליחים שכתב ישנם "הרשת החברתית" על מארק צוקרברג והקמת פייסבוק ו"מאניבול" עם בראד פיט שעניינו בייסבול. שני הסרטים - שרבים מוכנים להיהרג על הזכות להגן על איכותם - גרועים בעיני. אני מוצא שהם מסגירים את העדפתו של סורקין להתעמק בהיבט האינטלקטואלי של החיים ותוך כדי כך הוא מחמיץ את החיים עצמם. ממאגר מיילים שהודלף לאחרונה עולה שסורקין העדיף את טום קרוז ולא את אשטון קוצ'ר לתפקיד סטיב ג'ובס ב"ג'ובס". קרוז קיבל ממנו את תפקידו המשמעותי הראשון ב“החבר'ה הטובים" (1992) הזכור בעיקר בזכות הופעתו של ג'ק ניקולסון ומשפט המחץ: "The truth? you can't handle the truth". סורקין חתום על הקלישאה הפוליטית הדלוחה "הנשיא מאוהב" עם מייקל דאגלס ואנט בנינג, שעיקרה זכותו של נשיא אלמן ואב לבת לנהל מערכת יחסים במהלך כהונתו. קשה להאמין שרב־האנגסט מסקרסדייל התפוגג לקומדיה החלשה הזאת בבימוי רוב ריינר.
 

***

ביום ראשון שעבר שודר הפרק האחרון של "חדר החדשות", הסדרה מאת סורקין שנולדה בלידת עכוז בעקבות הריון מחוץ לרחם. אף אחד, אפילו לא HBO שהזמינה, לא היה מאוהב בסדרה. אפילו לא אנשי עיתונות מהזן הוותיק שהאמינו בסתר לבם שסורקין בא לתת מטעמם את הפייט האחרון על נשמת אפה של העיתונות הטובה והאיכותית בעת שנקלעה למארב קטלני של טוויטר, פייסבוק, באזפיד ובלוגרים רבים מדי ומשוללי ערכים עיתונאיים. מזמן לא זכור מסע כומתה טלוויזיוני מפרך ועוין כל כך שבמהלכו הפכו סורקין ושחקניו למטרה חיה. הדברים הגיעו לידי כך ש־HBO הייתה מוכנה להרוג את הסדרה אחרי שתי עונות קצרות, שמונה פרקים כל עונה, מבלי להתחשב בשאלה בזרועות איזה סם יבחר סורקין להתנחם. אבל כאשר יש לך סדרה שמצליחה לעורר מהומות ונהנית מהופעות אורח של ג'יין פונדה, מרשה גיי הרדן וצוות שחקנים בראשות ג'ף דניאלס, סם ווטרסטון ואחרים, לפעמים ממשיכים לצעוד עד שהתזמורת מפסיקה לנגן מארש והגברת המנותחת שרה.
 

"חדר החדשות" הייתה עילה להשתוללות חסרת תקדים של מבקרי טלוויזיה יוקרתיים, יותר נשים מגברים, כולל אמילי נוסבאום המרירה מה"ניו יורקר" שראתה ב"חדר החדשות" דוגמה ל“אנשים חכמים המעריצים איש את רעהו שרים אריות עובדתיות". המונח אריה מעולם האופרה עלה בעבר בקשר לסגנון כתיבתו של סורקין. אריה כמשל למונולוגים ארוכים ומלודרמטיים הנאמרים ללא הפרעה. במהלך העבודה הודיע סורקין, שזאת ההזדמנות לגלות שהוא מפסיד רע וחסר חן, ש"חדר החדשות" מסיימת את הקדנציה שלו בטלוויזיה ומעתה יעשה... לא ברור מה בדיוק. היו בסדרה כמה רגעי גדולה שהותירו צופים חובבי כתיבה טובה פעורי פה. כמו הסצינה שבה מוזמן מגיש החדשות וויל מקאבוי (דניאלס) להשתתף בפאנל מומחים ובוחר לשתוק מסיבות הידועות רק לו. בסוף, אחרי שהמנחה לוחץ עליו לקבל תשובה לשאלה מה עושה את אמריקה לאומה גדולה, פוצח מקאבוי במונולוג שבו הוא מבהיר שאמריקה אינה אומה גדולה כלל ומונה את סיבותיו אחת לאחת. זה אינו משהו שרואים בטלוויזיה האמריקאית לעתים תכופות. בעיקר שהמונולוג השתולל ביוטיוב וחוזר לעקוץ את רשת החדשות ACN בישבן. מי שאוהב סדרות על אחורי הקלעים של התקשורת בא באופן חלקי על סיפוקו, אבל רוב הזמן היה עסוק סורקין בלהבהיר כמה הוא שנון וכמה לא מפתיע שהוא מאוהב בעצמו. במיוחד משום שהוא נאה כל כך בשערו הבלונדי, שיזוף הברונזה התמידי שלו ותווי פניו הנאים. היה זה סורקין שהטיל את הסדרה הכבדה והקשה על כתפיו הדלות למדי של דניאלס, שקשה להיזכר בתפקיד הטוב האחרון שלו. במיוחד קשה היה לפשר בין המגיש השנון והאמיץ שדניאלס מגלם לבין סרט ההמשך החדש ל"טיפשים בלי הפסקה" עם ג'ים קארי, שבו במזל לא דניאלס הוא שמדבר מהתחת.
 

את סורקין לא עשו באצבע והוא יודע דבר או שניים על האפקט של פצצות מצרר בחדרים סגורים. לכן השליך אחת בפרק הלפני אחרון, “הו שננדואה" שמו. הפרק מתקשר יפה למקרי אונס מדוברים שמתבררים כמגיפה קשה בקולג'ים באמריקה. “רולינג סטון" דיווח על מקרים כאלה בבהילות רבה לפני שבועיים ונאלץ להתנצל פעמים כה רבות על הדיווח שלא ברור מה אמת בו ומה שקר. ב"חדר החדשות" נשלח מפיק בכיר לקמפוס כדי לשמוע את קובלנתה של סטודנטית הטוענת שנאנסה. הוא עושה כן באמפתיה אבל בפיתול סורקיני שקשה לפרט כאן את כל תפניותיו, הוא ממליץ לה שלא להתראיין. בעיקר משום שהמראיין יקרע אותה לגזרים (רייטינג) והיא תצא מובסת יותר משהגיעה. כמובן שהגישה הפטרונית הוציאה את המבקרים מכליהם ועד עתה טרם יבש הקצף על שפתיהם. נצור ומודע למצוקה הגדולה פרק לפני האחרון, שלף סורקין ג'וקר נחות יחסית והרג את המפיק הבכיר של ACN בהתקף לב. מכיוון שהמפיק היה ווטרסטון הנפלא, נציג מובהק של דור עיתונאים נפילים שעבר מן העולם, הרי שמותו מקפל גם את האמירה הלא סוגסטיבית כלל שדור הפייסבוק והרכילות ניצח והעיתונות הטובה עברה מן העולם.
 

עם פורטפוליו מרשים תחת זרועו, אפשרות לעשות כמעט כל מה שהוא רוצה, כולל התמכרות דה־לוקס, קשה לנחש מה הצעד הבא של סורקין למרות ההצהרה בדבר נטישת הטלוויזיה ואולי מעט תיאטרון. אינני יודע מדוע אני אומר את זה (ודאי שקלול של עובדות שונות), אבל אני מריח שינה גדולה. משהו אופנתי או מקרי נוסח רובין וויליאמס או פיליפ סימור־הופמן. אולי משום שאני זוכר עדיין את אחרי הצהריים עם רון סילבר בסקרסדייל.