השבוע האחרון מתרחש על קיר הפייסבוק שלי ציד אדם. זה לא קורה במיוחד בשבילי, אני מניחה שגולשים רבים נתקלו בעליהום הזה, ולא רק בפייסבוק. הרשתות החברתיות גועשות סביב חבר כנסת שכולם יודעים שהוא מעדיף גברים, אך האיש, בחוצפתו, אינו יוצא מן הארון. בעיני רבים כנראה, מרגע שהאיש הוא נבחר ציבור אין לו יותר שום זכות לפרטיות. זה לא שהאיש אינו צריך לעמוד לשיפוטו של הציבור.
כמו כל חבר כנסת, גם הוא צריך לדעת שכל מה שהוא עושה נבחן ונשפט לחומרה, וגם מה שהוא לא עושה. עם זאת, יש הבדל בין ביקורת ציבורית שדנה בפועלו הפרלמנטרי והציבורי לבין ענייני הלב. נכון שעדיף היה שנדע שהאיש שלם עם נטייתו, שהוא אמיץ דיו כדי לעמוד במשמעויות אותה החלטה, ושהוא מבין כי דווקא ההסתתרות, במיוחד כשהיא באה מנבחר ציבור - עלולה לשלוח מסר שגוי לצעירים שמתחבטים בשאלת הזהות המינית, ובכלל לחברה כולה - בנוגע ליחס הראוי להעדפה חד־מינית.
ברור שיש לו סיבות. אולי הוא אינו בטוח ואולי הוא חושש לפגוע בהוריו. אין לי מושג מהן הסיבות שבעטיין הוא לא יוצא מן הארון. נראה לי גם כי כמו כל אחד אחר, הוא היה מעדיף שהמצב יהיה שונה ולא להרגיש צורך לחיות כך, כשהוא מחניק סוד כה משמעותי ומגביל. תהיינה הסיבות אשר תהיינה - יש לכבדן. ממש כשם שזכותו לבחור בנטייה מינית מסוימת, זכותו גם לא להצהיר עליה. זה עצוב, זה אולי אפילו פתטי, יש לזה משמעות רחבה. כל זה נכון. אדרבה, אל תצביעו לו. פנו אליו - הרי היום אפשר בקלות רבה לפנות לנבחרי הציבור- והודיעו לו שאין בכוונתכם להצביע לו או למפלגתו בשל העובדה שהוא מסתיר את נטיותיו.
עמתו אותו עם השאלה האם לא ראוי לצאת מן הארון ולהוות דוגמה ציבורית חיובית במקום שלילית. אבל מה שנעשה כלפי האיש הזה ברשתות החברתיות הוא מחפיר, מביש ומכוער, הרבה יותר מהבחירה של חבר הכנסת להתנכר לנטייתו המינית. גולשים מעלים פוסטים ארסיים בצירוף תמונתו. אחרים מעלים דיון שלם על אישיותו תוך אזכור עובדות על אודותיו שיאפשרו לכל גולש סקרן לגלות מיהו ההומו המסתתר תחת ספסלי הכנסת. בשם הליברליות, נעשה באיש לינץ' ציבורי שהוא אלים לא פחות מהתייחסויות בוטות ומכעיסות נגד הומואים ולסביות שמגיעות לפעמים מהצד השמרני של החברה הישראלית.
בתל אביב של 2014 נדמה שההסתתרות בארון היא עניין אנכרוניסטי. די. כבר ברור שיש אנשים שבוחרים לתת את לבם לבני מינם וברור שהם בני אדם ככל אדם. אבל זה - בתל אביב. למרבה הצער, יש מחוזות במדינת ישראל ובעולם כולו שבהם אין זו נטייה מקובלת וחלקים רחבים בציבור עדיין מתקשים להתמודד עמה. אלימות מילולית והוצאה בכוח מהארון לא יפתרו את חוסר הסובלנות הזה. זו המציאות, ושינויה דורש תהליך חברתי. התהליך מתקדם, אך זה לוקח זמן. ההסתתרות של חבר הכנסת בארון היא בלי ספק מקל, אולי מקלון, בגלגלי התהליך הזה, אבל מה לעשות, מותר לו גם להיות מקל, מבלי שיבואו טהרנים, מתחסדים ליברלים שוחרי חופש, וישברו אותו.
הכותבת היא עורכת התוכנית “מה בוער" בגלי צה"ל