הקונגרס הציני

והימים הם ימי בחירות, מהדורות החדשות חוגגות, אלו מלינים על ביבי ואלו מגחכים על בוז'י וציפי. אלו קוראים לשמאל להתאחד, ואלו מספידים את המרכז ואת הקולות השפויים. מופע סטנד־אפ גדול וחינמי, זה מה שאנחנו. מופע סטנד־אפ גדול על חשבון ארץ ישראל.

אנחנו מגחיכים את עצמנו ואת משלמת את המחיר.

כמה אנשי אידיאולוגיה אמיתית יש היום? כמה מוכנים למות על עקרונותיהם וחזונם? יש בכלל חזון? מישהו רואה את העתיד? אני לא מדברת על ראייה פסימית ושחורה, כי, תודה לאל, במשקפיים חשוכים כאלה, כולנו מצוידים. אני מדברת על ראיית עתיד שונה, יפה יותר, מלווה בבנייה חדשה, בסבלנות, בפנים מסבירות איש לרעהו ובאהבת אדם. מתי נחדל מהמיזנתרופיה המוגזמת הזאת? 

אפשר לומר שהמרחב התקשורתי, והווירטואלי בפרט, נותן דרור להרס קריירות, לקריקטורות, למשפטים חדים ורומסים ולהלבנת פנים של כל איש בעל מעמד רם.

מתי נעשינו שונאי הצלחות?

מתי עלבונו וגידופו של האחר משביעים את רעבוננו?

הציניות חרכה לנו כל שדה, פצעה לנו כל ערך ובנתה לנו יצר סאדיסטי שכלום לא קדם לו.

כן, אני בת 24 (פאתי 25), ואולי אני נאיבית, ואולי לא יודעת מספיק. ובינינו, גם הידע שלי בפוליטיקה לוקה בחסר, אבל דבר אחד אני יכולה לומר: הלוואי שמישהו שם למעלה היה אוהב אותי מספיק ונותן לי לחוות את ארץ ישראל של פעם. אפילו, לא יודעת, מדי פעם. המהפך של 77 ' גם טוב לי.
 

הלוואי שהיה נותן לי לראות אנשים תולים שלטי מפלגות בבתיהם, עומדים במרפסותיהם עם מגפונים וקוראים להצביע ליכוד, כי המערך החזיר את כל מה שהצלחנו להשיג.
 

הלוואי שהיה נותן לי לזרוק פתקים לבנים מהחלון, ולראות איך ילדי השכונה אוספים אותם במרץ, כאילו חייהם ועתידם תלויים בכך.

הלוואי שהיה מזכיר לי להדליק את הרדיו בדיוק ב־ 16:00 , לשמוע את צפצופי פתיח החדשות של קול ישראל ולחכות לנאומו מלא החזון והברק של בגין.
 

הלוואי שהיה נותן לי לצפות בחיים יבין אומר "גבירותי ורבותי, מהפך!", ולראות איך סבתא שלי ושכנותיה רוקדות בשכונה בהתלהבות מוגזמת וקובעות להכין קוסקוס יום אחד.

אבל כל מה שיש לי זה שלושה ערוצי חדשות עיקריים, שבהם כל מיני פרשנים משתלחים זה בזה ומנסים להכניס כמה שיותר מילים גבוהות בכמה שפחות זמן.

כל מה שיש לי זה קיר בפייסבוק, וכל מיני כותבים שנונים יותר, שנונים פחות, שמנסים להשפיל את ביבי, להעליב את שרה, להוציא ח"כים מהארון, לקרוא לכמה מהם עוכרי ישראל ולקלל.
 

נהיינו עם מקלל. קללות יכולות להיות בשפה גבוהה.

אף אחד מאיתנו לא טורח לקרוא את מצע המפלגה שלה הוא הולך להצביע. זה בזבוז משווע של זמן, נכון?

שיגידו תודה שאנחנו הולכים להצביע, אם אנחנו הולכים.

איך פלאטו שרון אמר פעם - "מה אתה עשית בשביל מדינה?".

אז תענו לי, מה עשיתם בשביל המדינה? האם כל המחאות הצצות ברשת ובטלוויזיה הן מחאות של מילים בלבד? מחאות קופירייטרים? מה אתם מנסים להוכיח? את מטבעות לשונכם? את העובדה שהצלחתם לסמן מטרה על מצחו של איזה שר ולעורר כמה לייקים עלובים? מתי בפעם האחרונה ניסיתם באמת לשנות? לא לשתוק לנהג המונית שאומר לכם "אני לא הולך להצביע, כולם אותו זבל", אלא להוכיח אותו ולשכנע אותו שצריך להצביע. שזה בשבילנו. מתי בפעם האחרונה נשמתם בין נזיפה לסטטוס, ואמרתם, "רגע, אולי ננסה מבפנים? אולי עוד יש מה להציל?".

אני אולי נשמעת כמו ילדה פתטית שלא נחלה אכזבות, אבל גם אני משלמת ארנונה, גם אני נאבקתי לא פעם כדי לשרוד, גם אני שירתי בצבא (בקעת

הירדן, 42 מעלות והרבה זבובים), וגם אני נעצבת כשאני רואה כמה כסף הולך על שטויות במקום על ילדים רעבים.

אבל אני רוצה לשנות, ושיקום האדם ויגיד לי איך לעשות זאת.
 

אני רוצה להיות ההיא מהדור החדש, לא חייבת להנהיג, יכולה גם להיות מאחורי הקלעים ואפילו די שקטה. אני רוצה להיות הדור שיבנה את מה שהדור הקודם השאיר לא גמור. אני רוצה לפאר אותך, ארץ ישראל שלי, לקרוא לך מכורתי, אדמתי, הבית שלי, הלב שלי.
 

אני רוצה לייחס פחות חשיבות למדינה ויותר חשיבות אלייך, כי דם בנים שיכלו להיות אחי, דודי או אפילו חתני לעתיד עוד ספוג בין רגבייך.

אנחנו עייפים, קוראים יקרים, עייפים משפע החופש שהרעפנו על עצמנו ומחוסר הערכים שהלכו בעקבותיו.

ואם אני כבר עצבנית, אז עוד בקשה: תפסיקו לדבר בגנותו של הנוער, כי יש גם נוער טוב, ואולי עיקרו טוב. העובדה שהתקשורת בוחרת להציג את השפל והמכוער, לא מעידה על כולם, הרי זה תפקידה של התקשורת. אם תדווח על הוורוד, מה נעשה במשקפיים השחורים שלנו?
 

יש תנועות נוער חזקות ואיתנות, תנועות המחדירות ערכים בפעיליהם הצעירים - השומר הצעיר, הנוער הלאומי, הנוער העובד והלומד, עליית הנוער, תנועת הנוער הדרוזי, אחרי! ועוד.
 

עוד יהיה פה אחרת. מתישהו נתעייף מהצחוק המזויף ומהסטטוסים הטיפשיים. מתישהו נרצה בית, כמו החזון שעטף אותנו כשרק באנו לפה. ואז, אולי רק אז, נלך אל המכולת, ונשאל אם אפשר להחליף את הציניות בציוניות.
 

לפני שאבא עלה אל הארץ, החזיקה רות בידו ואמרה לו "אתה עוזב אותנו, אבא?"

"את יכולה לבוא איתי, רות", הוא ענה לה.

אבל רות תמיד הייתה ילדה של אמא, אז נשארה שם, עם אמא, בארץ הקרה.

ביום קיצי אחד, כשאבא חרש את אדמת ראשון לציון, רץ אליו אחד מהנערים ואמר "שמעת? המלחמה הגדולה הגיעה".

אבא נדם, הפיל את המגרפה ארצה ורץ לחפש רדיו,

ואולי רמזים למה שמתרחש.

הרמזים לא איחרו להגיע. נאום שנשא רודן אחד, נתן גם למי שלא רצה להבין - להבין.

אבא הסתגר בחדרו, איבד תקווה,

איבד חזון

ואיבד משמעות.

האם השאיפה והכמיהה לארץ ישראל שוות את הרגעים האחרונים שיכול היה לבלות בהם עם בתו?

הפעם הבאה שבה הגיעו גלי הרדיו לאוזניו של אבי, הייתה כשבן־גוריון הכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

"שמעת, אבא?", שאלתי, "יש לנו מדינה".

אבא זיכה אותי ואת המדינה החדשה בחצי חיוך, וחזר אל בהייתו בתקרת החדר.

באחת המלחמות האחרונות, רגע לפני ששלחו אותנו מעבר לקו, נכנסתי עם האפוד והנשק אל חדרו של אבי.

הוא היה מופתע, ראיתי בעיניו.

ליטפתי את ראשו ואמרתי "אני יכול להישאר איתך, אבא, אני לא חייב לעבור את הקו".

אבא נשק למצחי, ובפעם הראשונה מאז נכנסתי אל החדר, שמעתי את קולו.

"אתה חייב, בן שלי, אתה חייב".
 

אם לא לעצמנו,

אז להם.

אלו שהיו פה

עם הניצוץ בעיניים,

עם הבלורית, הטוהר, הקוקו והסרפן.

רק להם אנחנו חייבים.

די ציניות,

עכשיו ציוניות.