41 אלף. את המספר הזה לא אשכח עד יומי האחרון. 41 אלף זה מספר הקולות שניתנו לי על-ידי מתפקדי הליכוד, כאשר שבתי וביקשתי את תמיכתם, כחבר הכנסת ה-13, להיבחר גם לכנסת ה-14. 41 אלף קולות מתוך כ-200 אלף מתפקדים דאז, שהציבו אותי במקום ה-20 .
לא זכיתי לשוב ולהיבחר לכנסת, למרות המספר העצום של התומכים. השיטה דחקה אותי למקום הלא ריאלי: 48 ברשימת הליכוד באותו זמן, בראשות, כמובן, בנימין נתניהו.
צריך להבין (ואני הבנתי, והשלמתי): ההצבעה לכנסת נעשתה אז בשני פתקים, לראש הרשימה ולמפלגה. מועמד הליכוד נאלץ להיכנע לאולטימטום שהציבו בפניו דוד לוי מצד אחד ורפאל איתן מצד שני: אם לא ישוריינו שבעה מקומות לכל אחד מאיתנו, אמרו, נתמודד מולך על ראשות הממשלה. במקרה שזה היה קורה, ההפסד למועמד העבודה, ראש הממשלה שמעון פרס, היה חתום וסגור.
השניים קיבלו את מבוקשם, נתניהו גבר על פרס, ואני, "שנשכבתי על הגדר" למען תנועתי, קיבלתי את הדין. כך למעשה פרשתי מן החיים הפוליטיים.
מכאן ברור מדוע אינני מחובבי הפריימריז, כאשר המועמד צריך להוציא סכומי עתק ולהשקיע מאמץ אדיר על מנת להגיע לעשרות אלפי אנשים, ולבסוף, גם אם רשם הישג כביר, נדחק אל מחוץ לכנסת. בכך למעשה רצון בוחרי הליכוד לא מולא.
כידוע, ההצבעה לכנסת שבה לפתק אחד. אין איום מן הסוג שהוצב לנתניהו ב-1996. לדני דנון אין "אקדח לרקה" כדוגמת זה שהיה לפני 18 שנה בידי לוי ורפול. וצריך להודות: בין בחירה מוקדמת במרכז הליכוד ובין בחירה בקרב מתפקדי הליכוד, טרם הוכרע איזוהי השיטה העדיפה.
עם זאת, בשתי השיטות מדובר בהליך דמוקרטי (לא נטול פגמים וסיכונים), שאינו מתקיים באף אחת ממפלגות האופנה החד-פעמיות, שם המנהיג – ליברמן או לפיד, כחלון או דרעי – קובע מי לרשימה במקום ריאלי ומי החוצה.
כאשר בן כספית כותב במאמרו (23.12.14) "כי הפריימריז מעבירים את החברים (בליכוד) על דעתם", הוא די צודק, גם אם זה קצת מוגזם. אכן, מתרחשת בליכוד תזזית דמוקרטית, מערכת בחירות פנימית תוססת, שרק צריך לברך עליה. הן כך מתנהלת מפלגה דמוקרטית, שחבריה, בין אם הם חברי המרכז ובין אם הם מתפקדיה, יקבעו "מי לחיים ומי למוות (הפוליטי)". הם ולא העומד בראשה.
מדוע אינו מכוון את חצי ביקורתו למפלגות אחרות, שבהן אין מתקיים הליך פנימי דמוקרטי, אלא הרשימה נקבעת על-ידי "מרכז" של איש אחד, המנהיג הכל יכול? כספית, כמי שמבקש לקלל (את הליכוד), יצא במקרה הזה מברך. הוא גם שוחה בזרם האופנתי, האומר ש"מה שמעניין היום את הציבור יותר מכל דבר אחר זה העניין הכלכלי-חברתי". אולי כן, אולי לא. נושא חשוב הוא המצב הכלכלי, אבל לא פחות מזה המצב הביטחוני, האיומים הקיומיים ומרחץ הדמים המתנהל סביבנו.
הציבור אינו טיפש. הוא מבין כי הפרשנים והסוקרים אינם רק מביאים תמונת מצב. מטרתם-מגמתם לעצב דעת קהל, להשפיע, ורובם כאופוזיציה לראש הממשלה המכהן. השפעת הפרשנים המוטים והסקרים הלא כל כך אמינים היא קטנה. הליכוד (עוד מלפני "ישראל היום") תמיד היה חלש בתקשורת, מה שלא הפריע לו לנצח שוב ושוב במערכות בחירות מאז מהפך 1977.
הציבור יחליט בקלפי אם נתניהו יהיה ראש ממשלה או אם לאו - לא על פי הנחיית הפרשנים והסוקרים, שימשיכו בשלהם עד 17 במרץ, אלא על פי המצב לאשורו בכל תחומי חיינו ומתוך מבט לעתיד. השאלה שעומדת הפעם, יותר מתמיד, היא מי ראוי יותר להנהיג את ישראל גם בשנים הבאות בסערה האופפת אותה מבית ומחוץ.
ואני כשלעצמי, תמיד אתענג על המספר הזה – 41 אלף.