איש חכם בשם איציק כהן אמר לי פעם שבני אדם הם מצבור של חוויות עטופות בחומר מתכלה. “אני למשל, קונה חוויות טובות לילדים שלי. זה מה שנשאר בסוף הרי, החוויות. כל השאר ייעלם", הוא אמר. במסגרת הניסיון לאמץ את התפיסה – היפה מאוד לטעמי – עלינו לרכבת הקלה בשישי אביבי אחד, שזה אומר – שישי חורפי שלא סגור על עצמו.
נסענו למדרחוב שבמרכז ירושלים לקנות נעליים חדשות לילדים (בירושלמית קוראים לזה “לרדת העירה). אנחנו הרי בענייני צבירת חוויות, אז עצרנו לשמוע את נגני הכלי המשונה והיפה שאיני יודעת את שמו, והתעכבנו ליד ריקוד משולל כוריאוגרפיה של חבורת ילדים קופצניים שאוספים כסף לטיול, תרמנו כסף לערבי עם כיפה, ועצרנו לפיצה וגלידה. רק אחר כך קנינו נעליים. 350 שקלים לזוג, “אחרי מבצע. לי זה עולה יותר", אמר לי המוכר. ואז חזרנו הביתה ויאיר בן העשר הניח אותן אחר כבוד על פרגוד מלכותי.
הוא אמור היה לחנוך את הזוג החדש רק בשבוע שאחרי, אבל לא הצליח להתאפק, וביום ראשון יצא שמח מהבית כשנעליו החדשות לרגליו. גשם זלעפות שהגיע לביקור קצר חדר לזוג הנעליים, וכהרגלנו, הנחנו את הנעליים על שטיח מחוץ לדלת הבית. פרט חשוב – אנחנו גרים בקומה השלישית בבניין משותף בלי מעלית. בבוקר למחרת יאיר הקיץ משנתו, התלבש, התארגן, וכשהגיע זמן הנעליים ניגש לדלת. “אמא, איפה שמת את הנעליים שלי?" שאל. “לא נגעתי בהן", השבתי לו. “אבא?", ניסה את מזלו. “לא נגעתי בהן", חזרה התשובה. “יואב?", ניסה את אחיו בטון שהולך ומעכל את מה שקרה בזמן שישנו. “חפרת!", ענה לו אחיו הגדול. “לא נגעתי לך בנעליים".
דקות ספורות נדרשו מאיתנו כדי שנבין שהנעליים נגנבו. נכון, לא מתוך גבולות הבית שלנו ואני יכולה להניח מה היו אומרים חז"ל על גניבה מסף דלתו של אדם. פייר – הופתעתי. אחד הדברים שהכי מדהימים אותיתמיד בפשע, מכל סוג שהוא, זו התעוזה, היוהרה והמחשבה שמותר לו לאדם אחד לעשות מה שברור שלאדם אחר אסור. לא פחות מכך הופתעתי מחריצותו של הגנב קל הרגליים. הלו, קומה שלישית בלי מעלית. איך בכלל חשבת על זה, נבלה? כשסיפרתי לחברים, התחילו לעלות השערות מהשערות שונות. “אולי זה השליח של העיתונים?", “אולי זה הטכנאי", ואולי ואולי ואולי.
ואז נזכרתי במשפט של סבתא שלי החכמה, שנוהגת לומר שזה שגנב עשה חטא אחד, בעוד שזה שגנבו לו, עושה אינספור חטאים, בזה שהוא מטיל חשד על אנשים חפים מפשע. “אמא, איזה מין עולם זה, שכולם גונבים בו, מרמים ורוצחים", שאל יאיר בתסכול. ואני, אמא שלו, שרק רוצה לעזור לו לצבור חוויות חיוביות, מצאתי תפקיד נוסף. להזכיר לו שיש גם אנשים טובים בעולם הזה ושאין שום מקום לרחמים על גנבים. “הבנתי אותך", הוא אמר. “אם תגידי לי שצריך לרחם על גנב כי בטח הוא אומלל, יום אחד נחשוב גם אנחנו שמותר לנו לגנוב".