שוב הגיע הזמן הזה, לקראת סוף השנה האזרחית. הזמן הזה שבו מרגישים את החרב מתקרבת למקום שאנחנו כל כך אוהבים, מתקרבת לצוואר שלנו, מאיימת לחתוך סופית. זה שוב הזמן הזה שבו אנחנו חוצים בעל כורחנו את הקווים. הופכים, בניגוד גמור לרצוננו, ממסקרי חדשות לעושי חדשות. זה שוב הזמן הזה שבו כתב צבאי צריך לנסות ולכתוב טור לעיתון יומי, על איך מרגישה מערכת חדשות לפני סגירה אפשרית.
זה שוב הזמן הזה שבו כולם בדסק מודאגים. מחשבים משכנתות והלוואות מהבנקים ודמי אבטלה.
ולמתן חודורוב אין עכשיו זמן להיות כתב כלכלי. הוא צריך להיות יושב ראש ועד העובדים המצוין והמסור. מתרוצץ, מתראיין, מטלפן, מעודד.
זה שוב הזמן של בדיחות שחורות שמנסות להדחיק עצב גדול וחרדת פרנסה, ודאגה מקול של ערוץ שלם שעומד להיעלם. עיתונאים מעולים, אנשים שעבדו הכי קשה שאפשר בקיץ המדמם האחרון שעברנו כאן כדי לתת לציבור הישראלי את החדשות הטובות ביותר שהם יודעים לעשות.
איש חכם אחד דימה את זה כך אתמול: רוצים מערוץ 10 שגם ישלם משכנתה על הדירה וגם שהבית יישאר בידי הבנק. אנו לא רוצים שום הנחות. רוצים בסך הכל להמשיך ולעבוד. להמשיך ולשדר, להמשיך ולקרוע את התחת, ולפעמים, כמו בקיץ האחרון, גם לסכן חיים. הכל כדי לתת לצופים - שבאופן פרדוקסלי רק הולכים ומתרבים בחודשים האחרונים - את השירות הטוב ביותר שאנחנו יודעים.
הרבה אנשים הזדעזעו מהחשכת המסך שלשום בלילה. אם לא יימצא פתרון, אם לא יהיה רצון טוב מצד מבוגר אחראי, החושך הזה במספר 10 בשלט יישאר כאן לתמיד מיום רביעי בחצות.