עצבות, חוסר אונים, לחץ ודאגה. כך הרגשתי כאשר הגעתי ביום שני האחרון לביתם של דודי ודודתי לאחר השריפה שהתחוללה בו פחות מיממה קודם לכן, עקב קצר במערכת החשמל של הבית. גג לא היה, הרעפים בכלל היו בקומה הראשונה (בית פרטי), וכל תכולת הבית נצבעה בצבע שחור עם תוספת של ריח נוראי לאחר שריפה.
דודי ומשפחתו איבדו את כל רכושם מגרביים ועד מחשבים וטלוויזיות שקנו בעמל רב. לא מדובר באנשים עשירים, אלא בכאלה שעובדים קשה למחייתם ועושים הכל בכדי לתת לבנותיהם את כל התנאים הדרושים להצליח.
הפרצוף שלהם סיפר את כל הסיפור, בלי להגיד מילה אחת. חשבו מה היה קורה אם הייתם רואים חסרי אונים את כל רכושכם עולה בעשן מולכם, כשכל מה שנותר לכם זה את הבגדים שלגופכם.
החלטתי לעשות צעד ולעזור לבני משפחתי. פרסמתי פוסט ברשת החברתית שכלל תמונות של הנזק שנגרם לביתם. בתוך דקות קיבלתי שיחות טלפון והודעות לנייד ולפייסבוק מעשרות אנשים מכל פינה בארץ ששמעו על הסיפור של משפחתי.
תושבי היישוב ברקן התגייסו כולם למען אנשים שהם זרים עבורם, עמותת "אחים לסמל" של אוהדי מכבי ת"א התקשרו בכדי לעזור, וכמובן חבריי מכל רחבי הארץ שבאמת עשו מעל ומעבר.
הפייסבוק לפעמים הוא אכזר. אנשים מתאבדים בגללו, מהפכות נעשו בזכותו ואנשים נפגעו בעזרתו אבל יש לו גם צדדים חיוביים. הוא מסוגל להפעיל את החמלה האנושית הבסיסית ביותר שמאחדת אותנו כחברה ומאגד אותנו לפעול מהר ובאופן מעשי.
אבל עם הכבוד לרשתות החברתיות שנותנות את הבמה, צריך להוריד את הכובע בפני הישראלי היפה, זה שעוזר, דואג, אכפתי, נרתם ואוהב בלי גבולות; אותו ישראלי שב-"צוק איתן" עזב הכל בכדי שחיילנו לא יישארו רעבים או בלי ציוד טוב.
זה הישראלי היפה וזה הצד שגורם לי לאהוב את המדינה הזאת יותר ויותר. יש פה אנשים מדהימים שדואגים אחד לשני. הצלחתם לרגש אותי.