בכירי איגוד הכדורסל היו צריכים לדעת לא להתעסק עם צביקה שרף

אבל סיבוב ז' השנה הפגיש אותנו עם קבוצה מליגה א', הפועל גבעת אולגה, באצטדיון וינטר. אין לנו אצטדיון ביתי, על אף שהמועדון מייצג שתי ערים מבוססות למדי (ר"ג וגבעתיים), ועל אף שרוששנו את ההסתדרות עשרות שנים, את מועצות הפועלים, וגם את קופת העירייה, בתקופתו של אורי עמית. אנחנו הומלסים. אבל טוב לנו להיות אנדרדוג עני ולתעב את העשירים מתל אביב. מה גם שהראיס אל-בלדיה של רמת גן, הגאון בפיסיקה גרעינית, במעצר בית, והראיס השני אולי יהיה פעם, אולי לא. אבל תמיד צריך לקוות. 
 

הקללה הכי חמורה של "אורדון" היא "גרמני" והיא תמיד מתייחסת למכבי תל אביב. לדוגמה: אם הפועל ר"ג בכדוריד הייתה מנצחת את רמת השרון בשמינית גמר הגביע היה לנו מפגש עם "הגרמנים", שהם כמובן אלופי המדינה. אבל השכלנו להפסיד לרמה"ש, וכך לא פגשנו ב"גרמנים". האמת, לא נעצבתי, כי הם היו נותנים לנו חזק בראש, ורמת השנאה והתיעוב כלפיהם הייתה עולה פלאים. ניסיתי להסביר את הסוגיה לכיפוש, אבל היא הביטה בי כלא מאמינה, ושאלה אותי מתי אני מסיים להיות פיטר פן ומתחיל לתפקד כאב לבנות ובעל. ואז היא אמרה "תחליש את הקול בטלוויזיה, הפועל ר"ג זו לא קבוצה, ונדב יעקובי משדר את המשחק כאילו זו גרמניה". 
 

נדהמתי גם מהבקיאות אבל בעיקר מהחוצפה, אבל כיפוש נורא מסכנה. היא סובלת ממסופוניה, מחלה חשוכת מרפא. ללוקים בה יש שמיעת יתר. אם שעון מעורר מצלצל ב-06:00 אצל השכנים ברחוב המקביל, היא מתעוררת. אני לעומתה לעולם לא שמעתי שעון מעורר, אזעקה או יציאה של פגז משום סוג, בכל עוצמה ובכל שעה, גם אחרי 15 שעות שינה. פלא שאני מדבר עם חברים בטלפון ב"פשה פהוכה" וגם בלחש, בביתי שלי? היא הרי שומעת הכל. 
 

אז התחפשתי לציפק'ה פיט-פוט ונהייתי דיפלומט. תגידי כפרה, למה שלא תצאי עם חברה ותתני לי ספייס? "הא, אתה מגרש אותי בשביל קבוצת כדורגל?". אולי, אבל זה לזמן קצר, ואל תשחקי איתי על זמן, אני המצאתי את זה לפני שהורייך במרוקו התלבטו בין פריז למושב. אז תשקרי שאת אוהבת אותי ולכי מצאי לך חיים. 

בעשר דקות היא התארגנה, ואני נשארתי לבד עם הקבוצה פח שלי, שג'יעג'עה מול הפליטים מאולגה. 

איכשהו גררנו שוויון, להארכה ואחרי זה פנדלים. לקיתי בהתקף חרדה קל עד בינוני, נזכרתי שאני רעב, שלחתי מסרון לכיפוש שתביא לי אוכל. הייתה לי תעוקה בחזה, אחרי סיום החפיסה השנייה לאותו יום. השתעלתי חזק כפי שאלכס לימד אותי, פעולה נדרשת לפני הזמנת נט"ן, והלכתי למלא אמבט קצף. מאז ה-27 במאי 2003 איני מסוגל לראות את הסמרטוטים האלו באדום בבעיטות הכרעה מ-11 מ'. אז הנפנו גביע ראשון מול באר שבע (וניצחנו את ה"גרמנים" בחצי הגמר) אבל אני לא חיכיתי להכרעה, אלא עזבתי את האצטדיון. אני חושב שזה קשור לספר שכתב פטר הנדקה, "חרדתו של השוער בעת בעיטת ה-11". 
 

סיפרתי את זה פעם לאיזה אוכל ראשים, והוא אמר שזה הרבה יותר עמוק, ושצריך לדבר על זה. מה עמוק כאן, דביל הרים שכמוך? אז הוא אמר שחבל שאני מתרגז, אבל נגמר לנו הזמן. עניתי שנכון גם נגמר לי הכסף ואני לא בא יותר, חתיכת טמפיט רומני שרלטן. 
 

שפכתי חצי דרמפון של תינוק וחצי בת אורן ירוק שאני מחבב (אני מחפש את הסגול בריח לבנדר. מישהו יודע איפה יש? כי החבר שלי פולו הרומני מבטיח שהוא יביא לי כבר ארבע שנים. להבטיח זה הכי בזול. לקיים זה נורא ביוקר), קצת סבונים יקרי ערך של כיפוש, קונדישינר כי אני שעיר, ונהיה קצף סמיך כזה, כמו אצל התאילנדית בצ'פאיה 2 בבנגקוק. רק שאצלה המזרן ים היה עם עובש, אז ברחתי מיד וסיפרתי לחבר'ה שהיא נתנה עבודה סוף, ממש שאטרה. באמבט שלי היה הכל יופי. לקחתי כוס פטל קר, כדורי שוקולד תוצרת בית וחשבתי על חומר קריאה. החלטתי לקחת את מאות הדפים ששלח לי צביקה שרף.

הפסיכי
 

צביקה הוא איש מיוחד, ואני שמח שהוא חבר שלי. הוא פסיכי לפי כל הגדרה, אבל הוא איש הציבור הכי ישר מאלו שאני מכיר (ואני מכיר לא מעט), והוא גם נאמן כמו כלב רועים גרמני אסלי כמו אלו של הימ"מ, ויודע להיות חבר. והכי חשוב, יש לו זיכרון של בדואי, הוא יודע מי אמר/כתב/פלט עליו משהו משנת 1963 צפונה, אולי גם לפני. כבר ציינתי שהוא פסיכי?
 

אגב שעון מעורר, לפני אולי 20 שנה הוא קבע איתי לקפה ב-07:42 במרילין מונרו בנווה אביבים. הוא הרי מתעורר בארבע כל יום, כדי לעבור על כל העיתונים בעברית ולקרוא את כל אתרי הכדורסל בעולם, כולל ברוסית, כי אולי יש איזה כדורסלן בן 19, שמקפיץ כדור ולועס מסטיק בסינרגיה שהוא עוד לא הכיר. בכל מקרה, התעוררתי בשמונה, כי נרדמתי רק בשש, מהפחד שלא אשמע את השעון ואאחר והוא לא ידבר איתי חצי שנה לפחות. אין עבירת תנועה שלא ביצעתי, כולל נסיעה בנתיבים של תחבורה ציבורית וחציה ברמזור אדום. התלבשתי במכונית והגעתי ב-08:17. 
 

חניתי על המדרכה וראיתי אותו עומד בתלבושת ספורט עם המשרוקית, מביט בשעונו. זינקתי לעברו יחף עם הכפכפים ביד, ומלמלתי שאני מתנצל. הוא השיב שאם הייתי שחקן שלו, שמאחר לפגישה, זה היה עולה 500 דולר, וטפח על צווארי. זזה לי חוליה, עד היום אני סובל מזה. התיישבנו והזמנתי אספרסו כפול. 
 

"מה פתאום קפה?", הוא רעם בקולו והחריד את האזור. "תשתה מיץ טבעי, תפסיק לעשן כבר. מתי הלכת לישון? כל הלילות אתה מסתובב", וטראח - הוריד עלי עוד כאפה. צביקה אני מתחנן, תן לי מנוחה, עברתי סיוט. אז הוא קם והלך. הסתתרתי ממנו שלושה חודשים, עד היום הוא טוען שאי אפשר לסמוך עלי, כי איני אחראי.

אז לפני שבע שנים הם הבטיחו לצביק'ה, מאמן עתיר הישגים בכדורסל שלנו (הייתי איתו עשרות פעמים באירופה. שם נוהגים בו בכבוד הראוי למאמן ותיק, כאן דורכים לו על הגבות), שהוא יהיה המנהל המקצועי של האיגוד. האמת? הוא הכי מתאים מכל הבחינות. 
 

רגע לפני חתימת החוזה, הפוליטיקאים בגדו בו. לפני חצי שנה, הם בגדו בו עם אותה הצעה, פעם נוספת. בנוכחותו הם אומרים כן, בטח שכן, רק אתה תהיה. מאחורי גבו הם מסכלים כל מינוי. לפני שנתיים הוא נבחר להנהלת האיגוד, והוא ראש סיעת "עוז", אופוזיציה של תשעה נציגים. הקואליציה מונה 30 חברים, מכל מרכזי הספורט. שנתיים הוא וחבריו אוכלים להם את הכבד ושותים להם את הדם. הם סורקים כל נייר אפשרי, הם שואלים שאלות, הם נפגשים עם חוקרי מבקר המדינה, פרקליטי רשם העמותות והתאגידים. בקיצור, הם לא אהובים על הקואליציה, שכוללת גם אנשים שמכהנים באיגוד 60-50 שנה ברציפות, כי מהמוסד הזה משחרר רק המוות, או החוק. 
 

מה עושים בקואליציה? בעיקר לא מתווכחים עם שמעון מזרחי ממכבי ת"א, מתאמנים בקילוף אמנותי של תפוחי עץ בישיבות, נוסעים לטיולים בחו"ל, ושומרים על משמעת סיעתית שהאג'נדה שלה אומצה משלושת הקופים: לא רואים, לא שומעים, לא מדברים. אם הספורט הישראלי מושחת, רקוב ומטונף לפי כל קנה מידה חוקי, מוסרי ובעיקר אתי, אז בכל הסחלה הזה, איגוד הכדורסל שקול במעמדו בסצנת הריקבון המבחיל לסמלים כמו הכותל, לאבן הכעבה במכה ולכנסיות המולד והקבר בנצרת ובבית לחם. 
 

אין שום גוף ציבורי עשיר ומפנק שחכמי האיגוד הקשישים עוד לא נצמדו אליו כקרציה לכלב: הטוטו, מפעל הפיס, רשות השידור, אגם הדרעק בכנסת, ולפני שנה וקצת הם גילו את מפלגת ישראל ביתנו. וצביקה וג'מעתו, שסורקים כאמור כל נייר באיגוד, ומבטיחים לכל עובדי האיגוד שהם יזרקו אותם לכל הרוחות והשדים, מצאו דיווח על "עמלה" בסך 99 אלף שקל וקצת. עלה להם הראש לדם, והם שאלו מה זה-זה, אמרו להם שזה בסדר, אבנר אישר (אבנר קופל שימש אז כיו"ר האיגוד, כתוצאה מאחת מהעסקאות הפוליטיות, המפוקפקות ביותר בעולם המערבי. אבל הוא תרם בעבר לקמפיין של לימור לבנת, והיה חבר מרכז ליכוד, אז זה היה בסדר, והיא לא התערבה) ותפסיקו לקרצץ. 
 

צביק'ה לקח את המסמך הזה ועוד מקצת מהמסמכים שיש לו, הוא נשבע לי שלא יותר מ-800, והלך ללהב 433. זו הייתה תחילת הסוף של האיגוד, במתכונתו הנוכחית. כשאחד כמוהו מגיע ומחבר לחוקרים סגנית שר שהיא מזכ"ל מפלגה, ממקורבי מייסד המפלגה שהוא השליט היחיד בה, עם כספים ועמלות לא ברורות משני איגודים, אז הם אוהבים את זה נורא. ההמשך ידוע. 
 

אז לאמבט הקצף לקחתי משהו חדש: דוח של משרד רואי חשבון ששכרו הג'מעה של צביקה, שמצא "ליקויים קלים" (לכאורה, רק לכאורה) בהתחשבנות של היועמ"ש החיצוני של האיגוד, עם האיגוד. משהו קטן בסביבות 1.5 מיליון שקל, בשנים 2014-2012 (אגב לכל המאיימים בתביעות: כל המסמכים בידי, אז נא להתנהג בהתאם, ולא לאיים). צביקה דורש תשובות מהיו"ר המכהן, עמירם הלוי. עמירם הוא שופט כדורסל לשעבר, מושבניק בן 70, שנורא פוחד מהג'מעה של שמעון מזרחי. והוא עונה לצביקה שאסור לאיגוד לתבוע, בכל מיני נימוקים. בקיצור, יהיה שמייח. 

היה חם ונעים במים. הטלוויזיה בסלון הייתה בפול-ווליום ונדב שידר את בעיטות ההכרעה. פתאום נחרדתי, ובתוך המים החמים עורי סמר. נזכרתי ברב הצדיק, אליהו אברז'ל מבאר שבע, שפרסם פסק הלכה חמור, לפיו אסור לגברים ללבוש אדום, כי זה מזכיר את עשיו (???) והוא הרי רע ליאהוד. וואו, והאורדונים הרי לובשים אדום. 
 

תרגלתי נשימות, הצתתי סיגריה ולגמתי מהפטל. לא יכולתי לחשוב על בליסת כדורי השוקולד. אבל רגע בנאדם, אתמול הפועל באר שבע, עירו של הרב הצדיק, ניצחה בירושלים את בית"ר שהאוהד שלה הוא איווט ליברמן (מסכן, מנעו ממנו להדליק נר חנוכה. אולי בגלל זה הם הפסידו, הבית"רים הגזענים), והם הרי לבשו אדום. אז אתה מסודר, מה נסגר איתך בנאדם. וגם נדב יעקובי גדל בבאר שבע, והוא זה שמשדר, אז הרב אברז'ל שומר עליו גם, ונדב ישמור עליך. ואתה כבר יודע שבוע שהחקירה הסמויה הופכת לגלויה, מחשש שכל החבר'ה כבר עסוקים בשיבוש, לכאורה כמובן, רק לכאורה. אז מה אתה דואג, תיק-תק אתה עולה שלב לסיבוב ח'. 
 

השתרעתי באמבט, כי הנייר של צביקה מלא בנתונים מדאיגים, אבל מעייפים למדי, והכנסתי את הראש מתחת לקו המים. כשהוצאתי את הראש, שמעתי את יעקובי שואג: סנסציה, סנסציה, והבנתי הכל. שמחתי שלא ראיתי, כי באמת שלא הייתי זקוק לתרגום בגוף הסרט. הודחנו, שוב. כאלה הם חיי הלוזר. 

כיפוש הגיעה, "נו איך היה מאמי? ניצחתם?". לא, הפסדנו ואל תתחילי איתי. "ידעתי שתפסידו, אז הבאתי לך משהו טעים וגם קינוח מדליק. תהיה אוהד מכבי כמוני, אנחנו מנצחים וגם מייצגים את ישראל". את גרמניה אתם מייצגים, לא אותי, הפטרתי ביני לביני בלחש. "מה אמרת? גרמניה? אתה לא מתבייש, אני הרי שומעת הכל". כן, המסופוניה הזו תגמור אותי חי. 
 

מוקדם בבוקר קיבלתי את ההודעה, הפסטיבל מתחיל, הבלשים פושטים על החשודים כמו ארבה. טלפנתי אליו. "הלו קוף, מה קורה?". צביקה זה מתחיל, ניצחת, תהנה מהרגע. "עוד לא ניצחתי קוף, המשחק רק התחיל. אני הבטחתי לך ולאלו שבחרו בי, שאני אנקה את הכל כאן ואדאג לכדורסל. זה מה שאני עושה, אני דואג לכדורסל, זה החיים שלי". 
 

בסדר, בסדר, אין לי כוח אליך, יאללה ביי.
 

כן, אולי הוא פסיכי, אבל אני באמת מעריך את האיש הזה. אין לנו יותר מדי כמוהו בחברה שלנו. אצלנו קומבינה זה הרי ההמנון והחזון. מתי כבר נבין שזה אסון?