"ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם", גורס הכתוב שמצווה לנו את יום השבת. מי שמסוגל לנתח את הכתוב ללא יומרה למצוא בו קדושה, יגלה כאן את אחד הקטעים שהכי מתכתבים עם מסורות אליליות. אלוהים עבד קשה כל השבוע, ואז הוא הרגיש שהוא חייב יום חופשה לפני שישוב לנהל את הסטארט־אפ שנקרא יקום. התנהגות אנושית שמתאימה מאוד לאל יווני נניח, אבל לאלוהים האמורפי של היהודים?
מי שלא בודק בציציות, ימצא שרוב החילונים דווקא מקיימים שבת כהלכתה. בינינו, גבר: אם במשך השבוע אתה טרוד בעבודה ובהגיע שבת בבוקר אתה
מניע את הרכב, לוקח את הילדים לטיול בחיק הטבע, מבשל להם חביתה וקפה שחור על גזייה ולבסוף אתם חוזרים הביתה עייפים אך צוחקים, האמן לי שקיימת שבת כהלכתה הרבה יותר מכמה חובשי כיפה שסרים לבית הכנסת כדי לעשות עסקים על חלה ודג מלוח.
אתם מוזמנים אלי לארוחת שבת: הילדים יושבים סביב שולחן שעליו יהיו לפחות חמישה סוגים של "ראשונות" ושלוש עיקריות: אחת בשר, אחת דגים - ובשנים האחרונות נוספה עוד אחת - בשביל הצמחונית. לרוב יהיה על השולחן גם בקבוק יין ולעתים קרובות ישבו סביבו גם אורחים - ממשפחה ועד לחברים. הטלוויזיה תשולטט לאחד מערוצי הרדיו: זה שמשמיע רק מוזיקה ישראלית או ההוא עם השירים הישנים שאנחנו אוהבים, והנייד לא יימצא בסביבה אלא
במקרה חירום. נמנעים מהארוחה רק במקרים חריגים ובאישור שלי מראש, לאמור: לא משנה היכן ביליתם את אחר הצהריים או היכן תבלו את הלילה, ובתנאי שבין שבע לשמונה בערב נשב כולנו סביב השולחן בטרם נפרוש לעניינינו.
"הקמפיין מציב מראה מול פני החברה בישראל", אמר סמנכ"ל הלקוחות של משרד הפרסום שיצר אותו. יכול להיות שהוא יודע על מה הוא מדבר - אני לא מכיר את המשפחה שלו. ובכל זאת, במשך השנים יצא לי להכיר לא מעט מעובדי משרד הפרסום הזה, ואני מבטיח לכם שלא כולם זקוקים לתיקון באמצעות קידוש כמו שמציע הסמנכ"ל.
מול מי אתה מציב מראה, יא חתיכת מתנשא? הורה שילדיו מסמסים את עצמם לדעת סביב השולחן הוא הורה רע, נקודה. זה לא משנה אם הוא דתי או חילוני ואם זה קורה בשלישי בערב או בשישי בערב. אז נכון שיש לא מעט הורים שכאלה, אבל להבנתי חלק מהם משתייך דווקא למחנה הלא מבוטל של מי שבשישי חובשים כיפה לראשם, מגביהים את גביע היין ובוצעים מן החלה.
אם כבר משחקים בהתנשאות, אני רוצה לנתח את מצבו הנפשי המורכב של חובש הכיפה הסרוגה שקורא לי לקדש את השבת: שילוב של אמונה, מסורת וסגנון חיים מודרני יוצר קונפליקט אצל חובשי הכיפות הסרוגות. הם היו איתנו בצבא, ריירו על החברות השוות שלנו שהיו מגיעות לבקר בשבתות
במכנסיים קצרים וגופייה, טיילו איתנו בחו"ל, למדו איתנו באוניברסיטה והם חולקים איתנו את מקומות העבודה. החיכוך הזה יצר סקרנות בריאה אבל גם
לא מעט תסכול. אחת הדרכים לפתור את בעיית התסכול הזאת היא בהתנשאות: בהרגשה שלנו, חובשי הכיפה, יש בכל זאת איזה ניצוץ שאין לחילונים. לפיכך אם בין מוצאי השבת לערב השבת הבאה הולכים ההבדלים בין דתיים לחילונים ומיטשטשים, אזי במעט יותר מ־ 24 השעות שבין כניסת השבת חייב להיות טמון ההבדל הגדול. זהו שלא, חברים.
כי גם השבת שלנו נראית כמעט אותו הדבר: אנחנו אוכלים יותר מדי בארוחת הערב של יום שישי, שותים קצת יין עם המשפחה והחברים ומקווים שהילדים יירדמו מוקדם כדי שנוכל לקיים את אותה מצוות אנשים מלומדה. נכון, אנחנו רואים קצת קושמרו בטלוויזיה ובשבת בבוקר מחליפים את בית הכנסת בריצה בפארק או ברכיבה על אופניים - אבל זו באמת סיבה מספקת להלבין את פנינו ברבים? לצערי, הקרב הזה כבר הוכרע מזמן: הריבוי הטבעי לא רק בקרב יושבי יהודה ושומרון אלא גם בקרב יושבי ק"ק קריית שמואל למשל, הוא גבוה בהרבה מזה של יושבי הפאבים ובתי הקפה של תל אביב, ולפיכך לא ירחק היום - ובאופן הכי דמוקרטי, זה שאנחנו, החילונים, מקדשים היום - שבו ניאלץ להימנע בחוק מחילול שבת, להתלבש בצניעות, לחבוש כיפה ולהימנע מיחסי אישות בזמן שהאישה נידה.
לצערי מדובר בחרב פיפיות (אם יורשה לי דימוי מספר שופטים): אחרי שאנחנו כבר לא נהיה פה, לא תוכלו למכור לאישה החסודה "ישיבה במשרד" בתל אביב בתשע בערב רק כדי לתת את עיניכם בריבות נאות שמכוסות במעט מאוד בד (וגם זה, ר"ל, שעטנז). אתם קולטים כמה רע יהיה לכם פה אחרי
שתביטו במראה ש"אתם מציבים מול פנינו" ותגלו שם רק את עצמכם?