מערכת הבחירות שהוכרזה כמשעממת ומיותרת מתבררת כלא זו ולא זו. האיחוד של לבני והרצוג בשמאל מייצר את העמודה הארוכה ביותר בסקרי המנדטים, מה שמסייע מאוד לתמונות שלבני והרצוג אוהבים להעלות בעמודי הפייסבוק שלהם, אבל כמובן לא משנה את המפה הפוליטית שבנויה על גושים וקואליציות ולא על המפלגה הגדולה ביותר. לבני אמורה לזכור זאת יותר מכל אדם אחר לאחר שב־2009 זכתה במרב המנדטים, אך נאלצה לראות איך נתניהו מרכיב ממשלה.
בסקר החיובי ביותר עד כה מבחינת ציז'י (או לבצוג) מקבלת המפלגה המשותפת שלהם 24 מנדטים, כלומר רק שלושה יותר מה־21 שיש לשתי המפלגות בכנסת היוצאת (או רק אחד יותר אם לוקחים בחשבון את מצביעי קדימה שזכתה, בדרך נס, לשני מנדטים בכנסת היוצאת). לא קשה לנחש מהיכן מגיעים הקולות הללו - ממפלגתו של יאיר לפיד שמצטמקת מאוד בסקרים ומרב בוחריה מגיעים ממחוזות השמאל הישן והשבע מרמת אביב דרך רמת השרון בואכה רעננה. בשורה גדולה לא שמענו ממפלגות השמאל, והן מתמקדות בינתיים ב"רק לא ביבי"; סיסמה שיכולה לחזור כבומרנג כשתעלה לשלטון את נפתלי בנט.
על הדרמה בש"ס מיותר להכביר מילים. ממפלגה בינונית היא התרסקה לשני רסיסי מפלגות שמתנדנדים על סף אחוז החסימה. הנתון החשוב לגבי המפלגה הזאת הוא לא מה יעלה בגורלה - מכיוון שאיש לא ציפה שהיא תשרוד יותר מכמה שנים לאחר מותו של הרב עובדיה יוסף ז"ל - אלא כמה מנדטים עלול מותה לגרוע ממחנה הימין, כי אין ספק שמצביעי ש"ס הם ברובם מצביעי ימין. בתסריט הגרוע ביותר לימין שתי המפלגות הזעירות רצות ושתיהן מגרדות את אחוז החסימה ונשארות בחוץ, מה שעולה לימין בשישה מנדטים אבודים ובהחלט יכול להכריע את הכף לטובת השמאל בספירה הסופית.
בימין שקטים. בליכוד, כך זה נראה בינתיים, בונים עדיין על הזעזוע שגרמו לישראלים זוועות הסכם אוסלו והפיגועים הנוראים בעקבותיו. הם חושבים שמספיק לומר לבוחר הישראלי "שמאל" והוא מיד ייבהל ויצביע לליכוד. ימינה משם, בבית היהודי, נוקטים בדיוק את אותה דרך, אבל מוסיפים, במרומז, את הליכוד ל"שמאל" המתנצל והמתרפס שאותו תוקפים (האמת, עם איך שהליכוד ניהל את "צוק איתן", זה לא כל כך מפתיע).
ומה עם המרכז, המקום החשוב ביותר במפה הפוליטית, שם נחרץ גורלם של הגושים? דווקא המרכז שקט, אפור ומאכזב בינתיים. הניסיון של ליברמן להתמתג כ"מרכז" נכשל, ומפלגתו סובלת מפרשיות השחיתות האחרונות שנחשפו. לפיד מסכם כהונה לא טובה בראשות האוצר וירד כנראה למספר חד־ספרתי, ואילו כחלון, ההבטחה הגדולה שהיה אמור להיות ה"לפיד" של הבחירות האלה, מקרין בינתיים היסוס, בלבול ומסרים לא אחידים. למזלו, איש לא מתכוון ממילא להצביע לו בזכות המצע או הרשימה האלמונית שלו, אלא רק בגלל תחושת המיאוס מהמפלגות הישנות, וזו קיימת בשפע.