צבעים של חופש

פתחתי את החלון בתנופה, במיאוס מתפרץ שנאגר זמן רב מדי.
חייכתי בערמומיות למראה פניה המשתאות, וזרקתי תיק גב גדול על המיטה.
"זהו? כבר אתה עוזב?" היא שאלה בטון עייף כאחת שהתכוננה זה מכבר.
"לא. אנחנו הולכים יחד", קבעתי במבט חודר.

ארזנו תיק קטן ובתוכו מחצלת ושרוואל, פק"ל קפה וצידנית, ופלים, בירות ונרגילה.
"ממתי אתה מעשן נרגילה?" שאלה.
"אני לא", עניתי, "אבל איך אפשר לארח בזולה בלי נרגילה?"

פיג'ו ישנה, אני על ההגה והיא לידי, הכיסא מוטה אחורה, ורגליה היחפות נוגעות בשמשה.
אני שר והיא כזמרת ליווי מזמזמת בעיניים עצומות.

בתוך הרדיו ישב אריק לביא:
"שום דבר לא ידוע, לא שנה, לא שבוע.
יש לנוע, לנוע.
ולחשוב שהייתי יכול, לחזור על הכול,
אבל בן אדם, זה קורה."
צחקנו המון ושרנו בדבקות.

עצרנו במחסום, היא הוציאה ופלים מהתיק שארזנו ונתנה אותם לחיילים בתוספת חיבוק חם.

כשנרדמה פזלתי ימינה והבטתי בפניה.
השקיעה של המדבר והנופים החומים החולפים האירו את פניה באור מיוחד של מלאך.
מלאך של פשטות.

*****
נסענו לסיני
למצוא את עצמנו,
או לפחות לחפש.
ואולי בכלל לברוח,
מעצמנו, מעצמי.
*****

"סיני זה קצת מסוכן, לא?" היא שאלה טרם הנסיעה.
"ולהישאר כאן? במציאות הזו?" שאלתי מבלי לצפות לתשובה.
"אני מעדיף לאבד את החיים מאשר את הטעם לחיים", עניתי, לא משאיר מקום לוויכוח.

שכבנו על החול, אני בלי חולצה והיא עם בגדים לבנים רופפים.
דיברנו על אמונה, על רבי נחמן וקצת על הרסטפארי.
דיברנו על המציאות ועל הנוער המקסים שגדל פה, נותן קונטרה לכל חורשי הרעה.
"אני לא רוצה להיות מאלה שמשהו מת להם בעיניים..." היא לחשה.

בלילה עשינו מדורה.
אני, היא וילד תל אביבי אבוד שמצאנו.
ילד אבוד שברח שלא בכוונה לחזור.
מעין נסיך קטן, שכל העולם הוא מגרש המשחקים הפרטי שלו.

אני על הגיטרה, הוא עם מפוחית, והיא מפזזת סביב המדורה. מפזרת תווים דמיוניים, צובעת את המוזיקה בצבעים של חופש.
"הלוואי שתמיד אהיה מוקף באנשים כמוכם", לחש הילד הקסום כשמזגתי לו קפה.
"הלוואי שתמיד יהיה לי קפה נחל'ה", עניתי, והוא צחק.

השמש עלתה לאטה,
התעוררנו חבוקים.
שחורים מאבק המדורה,
מוארים מאור הזריחה.

הרמנו את הראש, סופגים את הצבעים המרוחים על המים.
היא הביטה בי בחשש.
"איפה הילד?" היא לחשה.

חיפשנו מצאת החמה ועד צאת הנשמה. תרנו את החוף מצד לצד, חושה לחושה.
שאלנו מטיילים, בדואים, אפילו עקבנו אחר עקבות.
אין זכר.
תיק הצד הקטן שלו נשאר לצדנו,
והילד התפוגג כלעומת שבא.

כשירד החושך החלטנו להישאר עוד לילה. למקרה שיחזור, למקרה שיבקש, ולו רק עוד חיבוק אחד.
עצבות כבדה מהולה בדאגה אפפה אותנו, מתובלת במעט געגוע.
"יהיה בסדר", היא לחשה:
"זו היא דרכם של ילדים אבודים.
לבוא וללכת, לחקור את העולם דרך עיניהם הפראיות", היא אמרה בעודה מהופנטת לירח.
"עצוב לי קצת, אהבתי אותו", היא סיננה בעיניים חולמניות.

הבטתי בפניה העצובות, הדלקתי סיגריה ואמרתי:
"אי אפשר להילחם בטבע האדם. יש אנשים שלא נועדו להיות סטטיים. כל חייהם הם סביב ניסוי וטעייה, מסובבים את הגלגל ורודפים אחר הכדור, כאילו שאינם רוצים למאוס בדבר.
כי כשמגיעים לשיא, עדיף להמשיך הלאה לשיא הבא מבלי לרדת בין שיא אחד למשנהו", סיימתי, והיא הנהנה בראשה לחיוב.

"גם אתה ילד אבוד עם עיניים פראיות", היא לחשה.
עיניה עדיין בוהות בהילת הירח, ודמעות החלו מלטפות את לחייה.
"זו הסיבה לטיול הספונטני הזה? להגיע לשיא?" היא שאלה בלחש.
שתקתי, וכך נרדמנו.
בשיאה של השתיקה.

****
היא שם, ואני כאן.
מכירים בערכה של אהבה,
אך מפרשים אותה אחרת.
היא סטטית, ואני אחוז תזזית.
ילד אבוד עם עיניים פראיות.

היא שם, ואני כאן.
למען האמת, אם נדייק:
היא תמיד כאן, ואני תמיד שם, אי שם.
כי יש אנשים שלא נועדו להיות סטטיים.
כמו הילד האבוד ההוא, זה עם העיניים הפראיות.