אנחנו דור של סטלנים.
כולם טוענים, וכולם צודקים. אבל אי פעם עצרתם לחשוב - למה?
למה זה כל כך טריוויאלי בעינינו להיות מכורים? למה פתאום זה בסדר? למה אנחנו לא מתביישים להודות שאנו מכורים לסמאטרפון, או לא יכולים להירדם בלי "שכטה"?
מדוע איבדנו את הבושה? מדוע הפכנו לדור שבאמת ובתמים מאמין בלא להאמין בכלום?
אז ברוכים הבאים לדור הסטלנים,
למעשה יותר נכון לומר: דור החצויים.
אנחנו דור החצויים, הדור הראשון והאחרון שחווה בילדותו גם את ארגז החול שקדם למראה השחורה והסמארטפון,
וגם את העולם שסטיב ג'ובס וצוקרברג יצרו לנו.
ומעבר, חשבו על זה רגע, אנחנו הדור הראשון שראה את ההורים שלו חיים בעושר חומרי, בניגוד לדורות הקודמים. ועדיין, עדיין הם לא היו מאושרים.
אנחנו דור להורים שחיו בעושר ואיבדו את האושר בשם הע', ולא באשמתם.
אנו דור שראה את החלום מתגשם, את ההורים מסודרים, אבל משום מה לא היה שום אור בקצה מנהרת האושר.
אנחנו אלה שחלום החברה המערבית התנפץ להם בפנים.
וגרוע מכך, אנחנו הדור שרואה את דור האינסטו'ש גדל לנו מתחת לאף, את אלה שלעולם לא ידעו עולם אחר.
ובתוך תוכנו, אנחנו יודעים שאנו הדור האחרון שיכול להציל את העולם הזה.
אנחנו דור שגדל בעושר אך חי בסבל.
כי למרות שגדלנו בעושר אנחנו לא מאושרים, וזה הופך להיות רע הרבה יותר כשגם העושר לפתע הולך ומתרחק.
אנחנו הדור שרואה את הטכנולוגיה הולכת ומתפוצצת לו בפנים.
החור באוזון, ההתחממות הגלובלית, העובדה שבעולם המסריח שיצרנו כבר אין אוכל ראוי למאכל.
הירקות מורעלים מריסוס, והבשר הפך להיות מלכודת מוות מהאנטיביוטיקה שהוזרקה לו במשך שנים.
כל יום אנו שומעים על חיידק אחר, על אוכל אחר שזיהמנו, וכולנו, כן כולנו סובלים מבעיות בקיבה.
כי מי לא ישב מול הטלוויזיה בשנה האחרונה וחשב:
"ראבאק, כבר אין מה לאכול!".
אנחנו הדור הראשון שמבין באמת את מלכודת המוות שכדור הארץ הופך להיות, וגם זה, אך ורק בגלל בני האדם.
אנחנו דור של הזיות, אבל יש לזה סיבה.
אנחנו סטלנים לא כי אנחנו חרא של דור, אלא כי הסטלנות היא תרופה לפוסט טראומה שקיבלנו מהחברה המקולקלת שלנו.
אנחנו פוסט טראומתיים של חברה המקדשת אחידות, של חברה ששמה את הכסף כעירבון להצלחה.
ואת הצלחה כעירבון לאהבה.
אנחנו אוהבים בעיקר את עצמנו, ולפעמים אך ורק. אבל לא כי אנחנו אגואיסטים, אלא כי אנחנו כבר לא מאמינים בעולם הזה שיצרתם לנו. עולם שבו אין טעם לאהוב אחרים.
אנחנו רואים מליוני אנשים רודפים אחרי פוקימונים ברחבי הגלובוס ומלמלים: "אנשים איבדו את זה", אבל כשכבר אין חלומות והחיים איבדו את המשמעות, פתאום גם פוקימון נראה סביר כדי להיקרא חלום או מטרה.
הסבא המרוקאי שלי היה נוהג לומר:
"אני לא עצבני, מעצבנים אותי!"
אז ת'כלס, אנחנו לא דפוקים, דפקו אותנו.
דפקו אותנו כשמצד אחד זרקו עדות מסוימות למעברות, ומנגד חינכו אותנו נגד העדה השנייה בשם הפשעים של חלק קטן ממנה. כי השנאה דופקת.
דפקו אותנו כשאחרי שהבטיחו שלא יהיה צבא, מצאנו את עצמנו הולכים בשבוע אחד לשש הלוויות שונות של אהובינו שנספו בשדה הקרב.
דפקו אותנו כשיצרו מערכת חינוך אחידה.
כשביקשו מטווס מרהיב לשאוג כמו אריה, ומאריה לפרוש קשת צבעים כטווס.
דפקו אותנו כשהחליטו לחנך אותנו להיות כמו כולם במקום להיות המיוחדים שאנחנו.
דפקו אותנו כשהפכו את המושג "בגרות" למשהו שמשיגים בעזרת מבחן על חומר לא רלוונטי,
במקום להפוך אותנו לאנשים בוגרים שעושים את העולם הזה טוב יותר.
אנחנו דור של פוסט טראומתיים, סטלנים, חסרי חלומות, חצויים.
אבל לא נולדנו דפוקים, דפקו אותנו.
ועכשיו, עכשיו זה הזמן -שלנו- לתקן את העולם הזה מהיסוד.
איך?
עם המון עבודה על החינוך, ובתוכה; אין סוף אהבה.