הנושא החידתי ביותר בבחירתו של דונלד טראמפ לכהונת נשיא ארה"ב, הוא הנשים. חרף התבטאויותיו הסקסיסטיות, האנטי-פמיניסטיות; למרות נטייתו הציבורית לגמד ולהשפיל את דמות האישה; על אף שלפחות 12 נשים התלוננו בגלוי על הטרדותיו המיניות; למרות הקלטת שבה נשמע מתבטא בגסות כלפי נשים - 42% מכלל הבוחרות נתנו לו את קולן.
אני מניח שלאזרחי ישראל, בעיקר לאזרחיות, יש סימני שאלה גדולים בעניין זה. הרי בארץ מספיק רק להפיץ שמועה על פוליטיקאי או איש ציבור בגין הטרדה מינית, ללא הוכחות או ראיות, כדי להרוס לאדם את הקריירה. לא מדובר באונס או בתקיפה מינית, אלא בהטרדות שלעתים הן קלות ערך וכמעט לא משמעותיות. על הרצף הזה הועלו למולך סילבן שלום, ינון מגל, משה איבגי ולאחרונה גם הפובליציסט ארי שביט. מוטרדת אחת טענה לגבי טראמפ שהוא ניסה לקרב את ראשה לראשו וכשסירבה הוא לא הפעיל כוח. מוטרדת אחרת טוענת שכשהושיטה לו את ידה לשלום, הוא ליטף אותה פעם או פעמיים יותר מדי.
אם כך, מה קרה בארה"ב? אני מעז לנסות להסביר את התופעה הבלתי מובנת של התמיכה הגורפת בטראמפ, גם של נשים, בעודף המשפטיזציה שקיימת בארה"ב בנושא ההטרדות המיניות.
עד סוף שנות ה-70 המושג "הטרדה מינית" לא היה קיים בשדה המשפטי, קל וחומר בשדה המשפטי הפלילי. היו בחוק האמריקאי עבירות של אונס, מעשה מגונה ועוד, אך התנהגות מינית שלא הגיעה לרף הפלילי הזה - כגון חיזור, שיח מיני או יחסי מרות - לא הייתה נחשבת כמעשה שמהווה עבירה או עוולה אזרחית.
כאשר החלה התנועה הפמיניסטית בארה"ב לצבור תאוצה באמצע שנות ה-60, הועלו טענות כי אפליית נשים על בסיס מיני עומדת בניגוד לחוק הפדרלי בדבר זכויות האזרח מ-1964. זהו חוק רחב שאוסר אפליה על בסיס דת, גזע, מין ועוד. בראשית הדרך התנועה הפמיניסטית התייחסה למקום העבודה בלבד, והשדה המשפטי היה שדה יחסי העבודה וחוקי העבודה. או אז הפמיניסטיות הרדיקליות, שבראשן עמדה פרופ' קתרין מקינון, הביאו לעולם את המושג "הטרדה מינית". ההתייחסות הייתה למקום העבודה, והטענה המשפטית הייתה שיש בזה צורה נוספת של שעבוד האישה לגבר. כלומר, המושג "הטרדה מינית" לא נולד בעולם המשפט הפלילי, אלא בעולם דיני העבודה ובעולם החוקתי של איסור האפליה.
בשנות ה-70 בתי המשפט בארה"ב לא קיבלו בקלות את הטענה, ולו מן הטעם שהיו גם הטרדות של נשים כלפי גברים, של גברים כלפי גברים ושל נשים כלפי נשים. רק בשנת 1980 הכירה הסוכנות לשוויון הזדמנויות בעבודה בארה"ב בכך שהטרדה מינית היא אפליה על רקע מיני. בשנת 1986 הכיר לראשונה בית המשפט העליון בארה"ב במושג "הטרדה מינית" כהתנהגות שמפרה את החוק האוסר אפליה בעבודה.
במקרה דנן עובדת פוטרה לאחר שלטענתה סירבה לקיים יחסי מין עם המנהל שלה. עד אז גם הביטוי "יחסי מרות", המקודש אצלנו, כמעט לא היה קיים. בעקבות פסק הדין בוצעו החל משנות ה־90 שינויי חקיקה במדינות שונות, והטרדה מינית הוכרה כחלק מאפליה על רקע מיני. ראוי להדגיש שעד היום במדינות דמוקרטיות רבות הטרדה מינית איננה עבירה פלילית, אלא עוולה אזרחית. אם כי קיימת נטייה גוברת בעולם להפליל בהטרדה מינית.
אחת המדינות הבודדות שצעדו בעקבות ארה"ב היא ישראל. ב-1998, ביוזמת ח"כ יעל דיין, נחקק החוק למניעת הטרדה מינית. בחוק נאמר כי הוא נועד לאסור הטרדה מינית "כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים" (סעיף 1). אך בסעיף 4 הורחבה מאוד הגדרת ההטרדה המינית, הרבה מעבר לנדרש, כביכול על מנת לקיים את המטרה שהוגדרה בסעיף הראשון.
התוצאה הפכה להיות אבסורדית ובמידה רבה אפילו מזיקה, בעיקר למגדר הנשי. היא בהחלט מאיימת ולעתים מונעת יצירת אינטראקציה חיובית בין גבר לאישה, בשל חששות אמיתיים או מדומים של עבירה על החוק.
חוק ההטרדה אצלנו הוא בשדה פלילי ולא בשדה של דיני עבודה או הדין החוקתי, ולכן הוא מרתיע ומפחיד עד כדי כך שהוא כבר מקומם ומזיק. לא נתפלא אם התגובה הציבורית בישראל תהיה כה חריפה, עד שכמחאה ייבחרו אנשים שיצא להם שם של מטרידים סדרתיים.
נדמה לי שלא אחטא לאמת אם אומר שחלק מניצחונו של טראמפ הוא התקוממות רחבה של נשים וגברים לפרשנות הקיצונית שניתנת בארה"ב לנושא זה, והיא צפויה גם בישראל. לכן מוטב כבר עכשיו לשנות ולהקל את ניסוח החוק, וקל וחומר את יישומו על ידי רשויות האכיפה.
לבחור את העליון
שאלת הרכבו של בית המשפט העליון היא אחת ההשלכות החשובות בבחירת נשיא חדש בארה"ב. לבית המשפט העליון האמריקאי יש חשיבות לא פחותה מזו של בג"ץ, ואולי אף יותר ולו מהטעם שבתרבות הפוליטית האמריקאית שום פוליטיקאי הגון לא יעלה על דעתו לחוקק חוק עוקף בית המשפט העליון. ביהמ"ש העליון מקודש בארה"ב כמו מוסד הנשיאות והקונגרס, ואם הוא יקבל החלטה חוקתית הנוגדת את השקפתו, הפוליטיקאי האמריקאי ירכין ראשו בהכנעה ויקבל את הדין.
בית המשפט העליון מונה תשעה שופטים, המתמנים לכל תקופת חייהם. רק מוות או התפטרות משחררים מהשורה. בחירת השופטים נעשית על ידי הנשיא ובאישור הסנאט.
שופטי בית המשפט העליון אינם פוליטיקאים, אך הם מייצגים השקפות עולם הנעות על הציר שבין ליברליזם לשמרנות. ככה זה עובד בהצלחה כבר מאות שנים. הואיל והמינוי הוא לכל החיים, סביר להניח ששופט צעיר יכהן בבית המשפט העליון הרבה מעבר לתקופת כהונתו של הנשיא שבחר בו. כך נשיאים מנציחים את השקפותיהם וערכיהם, גם לאחר שהוחלפו על ידי נשיאים מזן אחר.
כעת גם הנשיא הנבחר וגם הסנאט הם שמרניים בהשקפותיהם. השופט השמרן ביותר בעליון האמריקאי ואחד החשובים בהם, אנטונין סקאליה, נפטר כבר לפני כמעט שנה. הנשיא היוצא ברק אובמה ניסה למנות שופט חדש, אך הסנאט הרפובליקני התנגד בטענה שזו שנת בחירות וראוי להמתין לנשיא נבחר חדש. הסנאט ניצח.
כיום מכהנים שמונה שופטים בבית המשפט העליון, ארבעה ליברלים וארבעה שמרנים. עכשיו ימהרו טראמפ והסנאט למנות את השופט התשיעי תחת סקאליה, וככל הנראה הוא יהיה שמרן.
השופטים הנחשבים ליברלים בבית המשפט העליון הם מבוגרים, רובם בני 80 ומעלה, ולכן יש סיכוי שלטראמפ יהיו מינויים נוספים לבית המשפט העליון, כאלה שבסופו של דבר ינציחו את השקפת עולמו השמרנית. נכון, מדובר בשופטים מקצועיים, בלתי מחויבים, בעלי ראש פתוח והשקפת עולם מגובשת, אך גם בין השופטים יש בעלי השקפות שונות וערכים שונים שבאים לידי ביטוי בפסיקתם.
החשש הוא שבית המשפט העליון יבחן מחדש סוגיות ישנות - למשל את סוגיית ההפלות (טראמפ הצהיר שהוא נגד) או הנישואים החד-מיניים, והפסיקות עלולות להשתנות בעקבות המינויים של טראמפ.