השילוב של היעדר גשמים עם רוחות מזרחיות ולחות נמוכה מאוד מהווה תמרור אזהרה לכבאים. ביומיים האחרונים נשבה רוח מזרחית ערה במהירות 60־80 קמ”ש, שמתנגשת עם הרוח המערבית באזור החוף. אז נוצרות מערבולות של רוחות, שגורמות להתפשטות הדליקה מצד לצד. הכבאים נערכים בשטח להתמודד בצד מסוים מול השריפה - ואז האש סוטה לכיוון אחר.
כשמתחוללת שריפה בסדר הגודל של זו שפרצה בחיפה אתמול (חמישי), מתרומם מעל האזור ענן חם. הבעיה היא שהרוח מזיזה את הענן הזה קילומטר־קילומטר וחצי מאזור האש, ואז הוא נוחת ומצית שם דליקה חדשה. הענן החם הזה הוא שגורם ל”דילוגים” של השריפה ממקום למקום. כך קרה גם בשריפה הגדולה בכרמל ב־2010. היו שסברו אז שמדובר בשורה של הצתות מכוונות במוקדים שונים, ולבסוף התברר שהאש “דילגה” באמצעות הענן החם.
קשה מאוד להיערך לשריפות בסדר גודל כזה, שמתפשטות בגלל ענני החום. התופעה הזו נחקרה בעקבות שריפות יער גדולות בארה”ב ובקנדה ולא נמצא לה פתרון, שכן מדובר בענן שלא רואים אותו ולא מרגישים בו - עד שהוא נוחת ומצית אש.
יש הטוענים כי אין מספיק משאבים. אבל צריך לזכור ששריפות בסדר גודל כזה מתרחשות פעם בכמה שנים. השאלה היא מה החלופה להיערכות שלנו בארץ. בארה”ב ובקנדה ערוכים עם עשרות מטוסים, ולמרות זאת משתוללות שם שריפות יער שנמשכות שבועות.
השאלה הקריטית היא מתי מגיעים לשריפה ומבצעים את פעולת הכיבוי הראשונה. אם הכבאים יגיעו מהר בעקבות דיווחים מיידיים של הציבור – נצליח למנוע הרבה מהדליקות הקשות. הבעיה היא שכאשר השריפות מתחוללות בשטחים פתוחים, אין מודעות גבוהה של הציבור ולא מודיעים מיד למכבי אש.
בארה”ב מחנכים כבר מהגיל הרך איך להימנע משריפות ואת זה צריך לאמץ גם בארץ. חלק גדול מהדליקות נגרמות בשל חוסר מודעות. גם כשמציתים בזדון, ההצתה נקודתית, ומי שצריך לגלות את זה הוא הציבור. אם נעמיק את המודעות, הכבאים יגיעו למוקדי האש מהר יותר.
הכותב שירת 45 שנה בשורה של תפקידי כבאות ובין השאר פיקד על תחנת גבעתיים