בחודש שעבר פקד את ישראל גל שריפות, שלטענת גורמי הביטחון נגרם ברובו מהצתות מכוונות על רקע לאומני. תופעת ההצתות תוארה בפי חלק מהפרשנים וברשתות החברתיות כ"אינתיפאדת האש" או "אינתיפאדת ההצתות" ועוררה מחדש את הוויכוח המתמשך אם מדובר באינתיפאדה או בגל פיגועים. הוויכוח הציבורי, הפוליטי ואף המקצועי התרחש בלי שהתקיים דיון שמגדיר מהי אינתיפאדה.
המושג אינתיפאדה, שפירושו בערבית התנערות או התקוממות, הפך לחלק מהלקסיקון הפלסטיני ואומץ בהמשך גם בידי ישראל והמערכת הבינלאומית במהלך ההתקוממות העממית האלימה שפרצה בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה ב־1987. מאז מרבים להשתמש במושג אינתיפאדה לתיאור עימותים ותופעות של אלימות פלסטינית כלפי ישראל, ששונים זה מזה מהותית במאפייניהם ובמהותם. החל מהעימות האלים בשנים 2000־2005, המכונה בפי הפלסטינים אינתיפאדת אל־אקצה, דרך אינתיפאדת הבודדים בשנה וחצי האחרונות ולאחרונה אינתיפאדת האש.
מכיוון שמדינת ישראל טרם פיתחה המשגה משלה לתיאור תופעות האלימות הפלסטינית, הרי שהיא נאלצת להתמודד עם המשגה פלסטינית, שמתפתחת בהתאם לאינטרסים של הרשות הפלסטינית, ארגוני הטרור, גורמי כוח בחברה הפלסטינית ובשיח ברשתות החברתיות.
בגרסה הראשונית שלו מ-1987, המושג אינתיפאדה בא לתאר התפרצות עממית רחבת היקף, ללא הכוונה מרכזית בתחילתה, ובד בבד גילויי מרי אזרחי, הפרות סדר המוניות ושימוש נרחב בנשק קר, שמתרחשים בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה ותוצאתה היקף גדול של נפגעים.
האינתיפאדה הראשונה התאפיינה בעיקר בטרור עממי, אם כי במהלכה התרחשו גם פיגועים בנשק חם. הם התבצעו בידי תשתיות טרור מאורגנות של ארגוני הטרור השונים, אולם מספרם היה מזערי לעומת היקף אירועי הטרור העממי. האינתיפאדה דעכה בשנת 1991 והסתיימה עם חתימת הסכמי אוסלו ויישומם בשנת 1993. בתודעה הפלסטינית היא נצרבה כהצלחה היסטורית, שחשפה את חוסר יכולתה של ישראל להכריע את ההתקוממות למרות עדיפותה הצבאית, ושהובילה לכינון הרשות. הקונוטציה העממית של המושג תרמה לגיוס תמיכה בינלאומית רחבת היקף בפלסטינים ולדה לגיטימציה של ישראל.
האינתיפאדה השנייה, אינתיפאדת אל-אקצה, הייתה שונה לחלוטין מקודמתה. היא החלה בספטמבר 2000 כמהלך יזום פלסטיני והתאפיינה בשימוש חסר תקדים בנשק חם ובמחבלים מתאבדים. הפיגועים התבצעו בכל שטחי מדינת ישראל וכוונו בעיקר כנגד מטרות אזרחיות. כל ארגוני הטרור הפלסטיניים השתתפו בה, לרבות גורמים מהמשטרה הפלסטינית. ההשתתפות העממית בעימות הייתה מצומצמת, והתקיימה בחודשים הראשונים של העימות. שיעור האבדות בעימות בשני הצדדים היה הגבוה ביותר מאז מלחמת העצמאות.
הפלסטינים מיהרו להשתמש פעם נוספת במושג אינתיפאדה לתיאור העימות האלים הזה, כדי להשיג שוב את התמיכה והלגיטימציה הבינלאומית, על אף ההבדלים הגדולים בנסיבות ובמאפיינים של שני העימותים.
בין הגורמים הישראליים, רק צה"ל עשה ניסיון של ממש לבחון ולהמשיג את התופעה. הצבא קרא לאינתיפאדת אל-אקצה אירועי "גאות ושפל", אולם מושג זה לא נקלט מחוץ לצבא, וישראל אימצה, בניגוד לאינטרס שלה, את השם אינתיפאדת אל-אקצה לתיאור העימות שהתחולל בשנים 2005-2000.
שתי האינתיפאדות נצרבו בתודעה של החברה הישראלית כאירועים טראומטיים, שצריך לנסות ולמנוע את הישנותם, בלי לנסות לעמוד על ההבדלים המהותיים בין שני האירועים. באינתיפאדה הראשונה, לדוגמה, ישראל שלטה באוכלוסייה הפלסטינית, ואילו עם תחילת האינתיפאדה השנייה מרבית האוכלוסייה הפלסטינית הייתה בשליטת הרשות.
בהנחה שהפלסטינים ימשיכו בתיאור גלי האלימות השונים כאינתיפאדות, כדאי שישראל תנסה לברר למה היא מתכוונת כאשר היא מאמצת מושג פלסטיני זה. כאשר פוליטיקאים, אנשי תקשורת ומומחים מצביעים על שרשרת אירועים אלימים על רקע לאומני כעל תחילתה של אינתיפאדה או כזו שעלולה להוביל לפרוץ אינתיפאדה, צריכה להישאל השאלה: מה הכוונה?
מניתוח המאפיינים של אינתיפאדות העבר אפשר להגדיר אינתיפאדה מנקודת מבט ישראלית כדלקמן: רצף של אירועים אלימים מצד הפלסטינים, שמתרחשים בפרקי זמן ממושכים, לעתים שנים; שזוכים לתמיכה עממית נרחבת ושגובים קורבנות רבים בשני הצדדים.
האינטרס הפלסטיני
כפי שאין האינתיפאדה הראשונה דומה לשנייה, כך אין שום ביטחון כי עימות פלסטיני-ישראלי בעתיד יהיה דומה לאחת מהאינתיפאדות הקודמות. בשתי האינתיפאדות הראשונות, למשל, התנהל העימות בו בזמן ביהודה ושומרון וברצועת עזה, בדפוסי פעולה דומים ותוך קיום זיקות הדדיות בין שתי הזירות. מאז 2005 נתונה ישראל בעימות מתמשך עם הפלסטינים ברצועת עזה בהובלת חמאס. אולם אפילו שהעימות נמשך כבר יותר מעשור, איש לא חשב לכנות אותו אינתיפאדת הרקטות, והעימות לא זכה בשם, לא בפי הפלסטינים וגם לא בישראל. לפיכך, מושג האינתיפאדה מיוחס מאז 2005, על פי שני הצדדים, רק לעימותים בין הפלסטינים לישראל בשטחי יהודה ושומרון ובתחומי הקו הירוק.
יתר על כן, במהלך תקופה זו היו שלושה מבצעים רחבי היקף של צה"ל ברצועת עזה: עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן. אולם במהלך מבצעים אלה היקף האלימות ביהודה ושומרון היה מצומצם. כלומר, העשור האחרון מתאפיין בהבדלים ניכרים בין דפוסי העימות ברצועת עזה לאלה ביהודה ושומרון. נראה כי ישראל שבויה בקונספציה של חשש מאינתיפאדה (שתופסים אותה במושגים של האינתיפאדות שהיו בעבר), שקרוב לוודאי שלא יחזרו על עצמן בעתיד.
לצד הפלסטיני אינטרס מובהק לתאר כל דפוס פעולה אלים כלפי ישראל כסוג של אינתיפאדה, שכן הכללת פעולה בקטגוריה זו מבטיחה לה מעצם הגדרתה תמיכה עממית ומעניקה לה מעמד של מאבק לגיטימי בעיני תומכי הצד הפלסטיני.
ברוח זו מיהרו הפלסטינים להעניק לגל פיגועי היחידים את התואר אינתיפאדת היחידים. זאת אף שעד היום מאפייניה לא דומים לאף אחת מהאינתיפאדות הקודמות. לא מפתיע, אם כן, שזמן קצר מתחילת גל השריפות, שחלק ממנו היה תוצאה של הצתות, גורמים פלסטינים כינו את האירועים אינתיפאדת ההצתות.
הגדרת אלימות פלסטינית מתמשכת כאינתיפאדה אינה תורמת לשיפור הבנת הבעיה, שורשיה ואופן הטיפול הנדרש למיגורה; מערכת הביטחון תעשה בכל מקרה כמיטב יכולתה להביא להפסקת האלימות או לכל הפחות לצמצומה. לפיכך, המשמעות העיקרית של כינוי האלימות כאינתיפאדה היא משמעות פסיכולוגית ותודעתית, אשר משרתת במידה רבה מטרות פוליטיות, אולם כאמור היא נעדרת כמעט לחלוטין משמעות אופרטיבית.
מכיוון שכאמור, תיאור עימות אלים כאינתיפאדה משרת אך ורק את הצרכים הפלסטיניים, מוטב שהצד הישראלי יימנע מהשימוש במושג זה ויתאר את העימות על פי מאפייניו בפועל, בלי לתת לו כינוי שמשמעותו הענקת צביון של מאבק עממי עם הלגיטימציה הנלווית לו.
הכותב הוא מנהל המחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) במרכז הבינתחומי הרצליה