גם אם בית הדין הצבאי ששפט את אלאור אזריה קבע שלא הייתה השפעה להצהרות מסביב על ניהול המשפט ושהכל נעשה בידיים נקיות - נוצר סדק באמון. הרי הרמטכ"ל, שכמה ימים לפני כן קידם את השופטת, אמר את דעתו על התנהלותו של אזריה עוד בטרם פסק דינו. מאז האירוע ועד להכרעת בית הדין הצבאי, זה היה הזמן של כולם להיות בשקט. אין לי טענות לתקשורת, שמחובתה לדווח, אבל לא נראה לי שהמפקד העליון של הצבא היה צריך להביע את דעתו.
אילו האירוע היה עובר מלכתחילה לבית הדין שהיה מטפל בו - ולא על רקע הצהרות של הרמטכ"ל, שר הביטחון לשעבר ואחרים - זה היה עובר אחרת.
ההצהרות וקביעת העמדה יצרו נראות, ששידרה בסופו של דבר תחושה של משחק מכור לכאורה. התחושה הזו, גם כשהיא לא אמיתית, יוצרת את השיח ברשתות החברתיות ומשפיעה על החיילים. להבדיל מהחיילים של פעם, אלה של היום חשופים לרשתות החברתיות והם בהחלט מושפעים.
אין ספק שהאירוע בזירת הפיגוע נוהל בחוסר מקצועיות וברשלנות. זו הייתה זירה עם מחבל שעדיין שוכב עם מעיל וסכין לא רחוקה ממנו, ובתוך הזירה מסתובבים כאלה שאינם אנשי צבא ונותנים הוראות לחיילים. שם אולי מתחיל הבלגן. כמובן שהדיווחים שעלו למעלה, לפיקוד הבכיר יותר, לא כללו את הרשלנות של הפיקוד המקומי. הנתק שנוצר בין החיילים למפקדים נובע משני כיוונים: הראשון, מההתרחקות של המפקדים מהבלגן שהיה בזירה, ובינתיים בפיקוד למעלה כבר יצאו בהצהרות, אולי לפני שידעו את כל הפרטים על הבלגן בזירה.
צריך לעשות הפרדה בין הצעקות המתלהמות וההסתה לבין המהות של התוכן. בסופו של דבר יש כאן חייל שירה. גם חשוב היה לנתק את המשפחה האומללה של החייל מרעשי הרקע מסביב. אסור לחבר בין ההסתה והתלהמות לבין אלאור ומשפחתו ובכך לסטות מהנושא שעל הפרק.
מדינת ישראל כבר התמודדה עם מקרים הרבה יותר חמורים וידעה לסגור את זה. ראו ערך פרשת קו 300, כאשר ניתנה חנינה בטרם החל אפילו הליך החקירה. זכותו של החייל למצות את הליך הערעור, ואם לא - צריך למצוא את הדרך ולראות איך הוא יוצא לחופשי. עדיף לכולם לגמור את הפרשה הזו כמה שיותר מהר ולהוריד אותה מסדר היום. אז יבין לוחם בשטח שתפקידו להסתער.
הכותב הוא ניצב בדימוס שכיהן בעבר כמפקד מחוז הדרום במשטרה וכמפקד יחידת דובדבן בצה"ל.