בעת השליטה בעם אחר מתקיימים בכל שבוע מאות אירועים של מגע וחיכוך בין השולט לבין הנשלט. השאלה העיקרית היא: איך זה ששרדנו כמעט 50 שנות שליטה בעם אחר בלי לאבד צלם אנוש? תשובה חלקית: יותר מששומרים כוחות הביטחון על מוסר הלחימה, שומר מוסר הלחימה עליהם. הוראות הפתיחה באש הן למעשה "רישיון להרוג או לא להרוג". החתום על הרישיון הזה הוא הרמטכ"ל, ולכן ראוי שהוא, או מי שהוא הסמיך, יחקרו ויגיעו למסקנות. להם יש הכלים, האחריות והסמכות לבחון את הזירה ואת מה שהתרחש בה לפני, במהלך ולאחר השימוש ברישיון הנ"ל.
כיצד קרה שדווקא אירוע שנבדק עד רמת מפקד האוגדה, כנראה ללא טיוח, עוד לפני הפרסום בתקשורת, הגיע לממדים כאלה, עד כדי הענקת אות "גיבור" לחייל שירה במחבל פצוע ולהפגנות נגד הרמטכ"ל בקריאות "רבין מחכה לגדי"?
התשובה: התערבות בוטה של פוליטיקאים היא שסיבכה את אלאור אזריה, הכניסה מדינה שלמה לסחרחרה והגבירה את הקיטוב בעם. והפוליטיקאים ממשיכים בהתערבות בוטה וגסה זו בדיוק כמו קומץ האספסוף ברחוב, מתחרים ביניהם מי יבקש ראשון חנינה, אף שהם ודאי מכירים את החוק שקובע כי אי אפשר לדון בחנינה לפני גזר הדין וקביעת העונש.
אזריה הוא קורבן של הקיצוניים מחד ושל פופוליזם מאידך
שדה קרב וזירת פיגוע אינם חדר ניתוח סטרילי שבו מתאפשרת שליטה ובקרה על המערכות המופעלות. לכן עלולים חיילים ומפקדים לטעות בשיקול דעת, לפעול מתוך מתחים נפשיים ולעתים אף ממניעים אישיים. אין ספק כי אזריה אינו רוצח פלילי, אף שכפי הנראה שיקול דעתו בזירה היה לקוי ומנוגד לפקודות הצבא. מערכת הערכים והנורמות בצה"ל יודעת לטפל במצבים אלו באופן עצמאי, והיא כבר הוכיחה זאת. אם נהפוך לצבא של כנופיות ופלנגות, כשחייל כמו אזריה יפעל לכאורה בניגוד לדעת מפקדו, הוא פשוט יוצא להורג על ידי המפקד שלו בשטח. זה מה שקורה בצבאות הנהפכים לכנופיות. אז מה עדיף?
בעיני, אזריה ובני משפחו הם קורבן טרגי של הקיצוניים מחד ושל משחק הפופוליזם להשגת מנדטים של הפוליטיקאים מאידך. ולמרות הדאגה לערכיה של החברה בכלל ולערכי צה"ל בפרט, לבי כואב את הייסורים שעוברים על המשפחה.
כמפקד ששהה עם חיילים במצבים קשים מאוד במשך יותר מ־30 שנה, כאב וכדוד לחיילים ולחיילות, אני ממליץ למשפחת אזריה להרחיק מעליהם את כל הפוליטקאים, היחצ"נים, היועצים, ה"תומכים" ואת התקשורת. פשוט לצאת בהכרזה ובבקשה רהוטה: "עזבו אותנו – ראו לאן המעורבות שלכם הובילה אותנו ואת המדינה".
נוסף על כך, על המשפחה להכריז שאין פניה לערעור כלשהו, אלא להורות לעורך הדין להתמקד בטיעונים לעונש מינימלי, ולבקש חנינה לאחר שהעונש ייקבע, תוך מיצוי כלל הדרגים החוקיים הדרושים. לשם כך אזריה יצטרך להביע חרטה על מעשיו.
משפחת אזריה, אני מאמין ודי בטוח בהמלצתי: נקיטת צעדים אלו יחזירו את אלאור הביתה לבנות חיים ומשפחה, הרבה יותר מהר מכל דרך אחרת.
אני מאמין בחובתנו לשמור על שלטון החוק. רק עם מאוחד, עם חוק אחד, דגל אחד, סט ערכים אחד ואצבע אחת על ההדק, יוכל להתקיים במדינה הזאת. עם מפולג יביא, בסופו של דבר, את סופו על עצמו.