"היוזמה הסעודית," מרץ 2002 – לא מה שמספרים לך

באופן מדהים, עולה מדי פעם, כמו מן האוב, מה שנקרא "התוכנית הסעודית" ומתיישבת על סדר היום הפוליטי. תופעה זו מבטאת רשעותם של אלה המעלים את התוכנית, ותמימותם ונבערותם של אלה שנתלים בה כאילו הייתה גלגל הצלה. זו הפכה לתסמונת ממש של מנהיגים המוכרים אשליות ותקשורת רודפת סנסציות ומדרוג.

התוכנית עולה גם בנסיבות מחרידות של מתן "רהביליטציה" למשטר הסעודי הנורא. כך התבשר העולם, ואני ממש לא ידעתי, לאחר מותו של מלך סעודיה, עבדאללה בן עבד אל-עזיז, ב-23 בינואר 2015, כאילו הוא הנהיג רפורמות במדינה פתוחה וליבראלית, ובעיקר, כי הוא העלה לאוויר העולם של הסכסוך הישראלי-פלסטיני תכנית שלום מדהימה, מהפכה קופרניקאית של ממש, שבעקבותיה השלום, בדיוק כמו הסכמי אוסלו, והסכם מינכן בזמנו, יפרח וישגשג, וכולם ירקדו הורה ודבקה.

יש רק בעיה אחת, שהיא אופיינית לכולם: אנשים לא קוראים ולא מתעמקים בפרטים, ואף אחד לא מבקש ללמוד את המשמעויות. ובכן, בשם המוסר המערבי המפותל והעקום שמקבל את סעודיה למשפחת העמים, יש לדעת: המשטר הסעודי מורכב משלושים אלף בני משפחה, ומעל מאתיים נסיכים בעלי עוצמה אדירה והשפעת-על הנאבקים ביניהם לשלטון, רבים בעלי נטיות אסלאמיות פנאטיות. בסעודיה מתנהלות כל העוולות הבלתי-אנושיות בסגנון מדינת החליפות האסלאמית, מתופעלות כמערכת מדינתית ממוסדת. זהו משטר אלים ואכזרי, המדכא חרויות אנוש וזכויות אדם בסיסיות, כולל סחר עבדים. פועל בדיכוי נשים בהיקף ללא תקדים. פני אישה ללא רעלה מלאה לא נראים בציבור בכל צורה. כל פעילות דתית מכל סוג, ולו למראית עין, אסורה בהחלט. מלבד האסלאם בדגם ווהאבי. מוציא להורג מתנגדי המשטר, ותולה אנשים לא פחות מדח'א. הוצאות להורג הן צורות הבידור הציבורי היחידה בה משתתפים כולם. כל השאר – סרטים, ריקודים, הצגות, ובתי קפה – אסורים באופן מוחלט. הבידור הנעלה של ההמונים הוא הוצאה להורג בכריתת ראש בפומביות.

מעל לכל, קיים איסור מוחלט להרהר בביקורתיות לבטח לא לערער על משפחת המלוכה. ביקורת כזו גוררת דבר אחד: הוצאה להורג בעריפת ראש. אל-מבאחית', המשטרה החשאית, כופה את החוקים הדרקוניים, והיא שומעת ויודעת הכל. סעודיה היא השחקנית הראשית בניצחון האסלאם בעולם, במימון ישיר בעשרות רבות של מיליארדי דולר: היא המממנת הראשית על פעילות הדעווה, התעמולה להונאת הכופרים (בהשתתפות קטאר, מדינה מתועבת נוספת): במימון בניית המסגדים בכל פינה ברחבי העולם; בשליחת האמאמים המסיתים לכל הקהילות האסלאמיות בעולם; בבניית מוסדות חינוך מוסלמיים ברחבי העולם ובגיבוש תכניות לימוד פנאטיות; בהצפת אוניברסיטאות המערב בסטודנטים, ותמיכה בהקצנתם; בקניית חברות לקשרי ציבור ומשרדי עו"ד לתביעות משפטיות; ברכישת מניות במפעלים ובכלי תקשורת הבולטים והחשובים במערב; באין ספור פעילויות נוספות, שאחת מטרתן: כיבוש העולם החופשי והכפפתו למאה ה-7 הברברית של אסלאם. מעבר לכל תועבות אלה, סעודיה היא המממן הראשי, יחד עם קטאר, של מרבית ארגוני הטרור הג'האדיים בעולם.

מה שנקרא "היוזמה הסעודית" הוא ממש לא שינוי המוכיח כי השלום נמצא מעבר לפינה. לכן, כדי שלא תלכו שולל אחרי טיפשים ותמימים במקרה הטוב, ובעיקר רשעים גמורים, צריך לקרוא ולהבין את היוזמה. התוכנית עוצבה במושב ה-14 של הליגה הערבית, מ-28 במרץ 2002, בבירות, והיא נקראת על שמו של נסיך הכתר הסעודי, עבדאללה בן עבד אל-עזיז. מי שהפיץ אותה לראשונה היא תומס פרידמן, איש הניו יורק טיימס, יהודי הרואה עצמו כחכם, וידוע כ"אוהב ישראל."

ניתן למצוא את הנוסח המלא בכל מקום. מתוך הבליל הנורא של מידע מסולף המופץ ללא אחריות בתקשורת, צריך לקרוא את הנוסח. להלן הנקודות העיקריות הראויות להבחנה:

ראשית, היוזמה הזאת לא זכתה להסכמת הפלסטינים. הדגל הפלסטיני איננו מתנוסס ברשימת הדגלים של מדינות האסלאם התומכות בה. מעבר להצהרות תעמולה שום גורם רשמי פלסטיני לא הודיע כי זו המדיניות הפלסטינית המוסכמת וזהו היעד הפלסטיני להסדר הסופי בסכסוך עם ישראל. אדרבא, אם התוכנית כל-כך טובה, שיודיעו מנהיגי מדינות האסלאם כי זו גם המטרה הפלסטינית ולאחריה ישרור השלום המלא והמוחלט בין ישראל לפלסטינים. אדרבא, שההצעה תהיה מופנית לשני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, באופן שווה. היא תיקרא "יוזמת השלום של מדינות ערב והאסלאם: תכנית להסדר שלום המוצעת לישראל ולפלסטינים." על סעודיה והמדינות החתומות לקרוא לפלסטינים, כמדיניות אסטרטגית מחייבת, להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ציונית. זה הבסיס, ממש התשתית, לכל הסכם. שום מנהיג פלסטיני לא עשה זאת עד היום, ואי אפשר לדבר על שלום כשצד אחד לא מכיר בזכותו של הצד השני להתקיים כעם וכמדינה. עם כל הכבוד למנהיגי מדינות האסלאם, הבעיה של ישראל איננה עם מדינות אלה, וההכרה שלהן בישראל אולי חשובה, אך לא רלוונטית למאבקי קיומה של ישראל נגד הפלסטינים.

שנית, נא לקרוא את התנאים של ההצעה, לפני שקופצים בריקודים ויש להבין כי מדובר בחבילה שלמה המוצעת כמכלול מחייב, והיא כוללת לא רק סוגיות פלסטיניות:

"סעיף 2א. נסיגה ישראלית מלאה מכל השטחים שנכבשו מאז שנת 1967, לרבות רמת הגולן הסורית לקווי 4 ביוני 1967, וכן יתר השטחים הלבנוניים הכבושים בדרום לבנון." כלומר, זו לא רק נסיגה מכל רמת הגולן, אלא נסיגה לקווי 1967, שמשמעם ריבונות סורית כל מחצית הכנרת, בהתאם למשפט הבינלאומי.

"סעיף 2ב. מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים שעליו יוסכם תוך התאמה עם החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם." החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם קובעת, בסעיף 11, כי "הפליטים הפלסטינים הרוצים לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. ישולם פיצוי על רכושם של מי שיעדיפו לא לשוב וגם על הפסד או נזק לרכוש, אשר על פי עקרונות המשפט הבינלאומי או הצדק הבינלאומי מן הראוי שהממשלות והרשויות האחראיות יפצו עליהם.

זה סעיף בעייתי וקשה ביותר שיש לו משמעות אחת: חיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ציונית. כרכים שלמים בהיקף ענק נכתבו על הסוגיה הזאת, בעיקר, מה הפלסטינים רוצים. ערפאת הצהיר אין-ספור פעמים כי בשיבת כל הפליטים לבתיהם בכל שטחי פלסטין, ישראל תיעלם, וכי שום מנהיג פלסטיני לא יסכים לפחות משיבת כל הפליטים; אבו מאזן, האנטישמי מכחיש השואה, הצהיר פעמים רבות כי שישה מיליון פליטים ממתינים לשובם הביתה, והוא בתוכם. צאאב ערקאת, קבע ללא הפסק כי ללא שובם של שבעה מיליון פליטים לבתיהם, לעולם לא יהיה שלום. רק פתרון בעיית הפליטים לפי עמדת הפלסטינים הוא הקובע.

זה המצב, ושום תמרונים של תמימים, נבערים, טיפשים, ורשעים לא ישנו זאת. אדרבא, אם באמת קיימת יוזמה ערבית רצינית בראשות סעודיה להביא שלום ולפתור את הסכסוך הערבי-ישראלי, ואם באמת הפלסטינים מסכימים לתנאים הללו – שמדינות האסלאם החתומות יודיעו בבקשה כי מה שהן מבקשות מישראל בסעיף 1 של התוכנית ("לשקול מחדש את מדיניותה ולהצהיר כי שלום צודק הוא גם בחירתה האסטרטגית"), תופס גם לגבי הפלסטינים, וכי גם על הפלסטינים "לשקול מחדש את מדיניותם ולהצהיר כי השלום הצודק הוא בחירתם האסטרטגית." ההדדיות מחייבת, והפנייה רק לישראל היא מרושעת ומוכיחה שהשלום איננו המטרה, אלא דווקא חיסול ישראל באמצעים אחרים.

פתרון בעיית הפליטים (בפועל אין בעיה כזאת, משום שרובם אינם פליטים, ורמת חייהם עולה עשרות מונים על תושבי מדינות רבות בעולם כולל כמה מדינות ערב), צריך להיות רק בשטחים הערבים ולא בישראל. נהפוך הוא, 150 אלף הפלסטינים שישראל קלטה כשוחד לצורך הצבעת ערבי ישראל לבחירת אהוד ברק לראש ממשלה בבחירות 1999, והם קיבלו אזרחות מלאה, ועוד 150 אלף אשר נשואים לנשים פלסטיניות – צריכים לחזור לשטחים הערבים. סוריה ההרוסה משוועת היום לאוכלוסייה צעירה ורעננה. יכולים לעבור לשם, בסיוע בינלאומי נדיב. בסעודיה שטחים אדירים להתיישבות. שם ולא בתוך ישראל.

ניתן לפתח בעשרות עמודים כיצד הפלסטינים משתמשים בסיסמא "שתי מדינות לשני העמים," כתרמית טהורה, ושום מנהיג פלסטיני עדיין לא הצהיר על הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית-ציונית. הפלסטינים מעולם לא אמרו "שתי מדינות לשני העמים," אלא "פתרון שתי המדינות." בכך הם מתכוונים למדינה פלסטינית והשנייה מדינת כל אזרחיה בלבד, ולא מדינה יהודית-ציונית. ברור להם כי מדינת כל אזרחיה, או המדינה הדו-לאומית תהיה במהרה חלק מתוך המדינה הפלסטינית, באמצעות שיבת מיליוני הפליטים לשטח מדינת ישראל, ובאמצעות חיסול המוסדות והסמלים היהודיים של ישראל. זה מימוש של "דוקטרינת השלבים" שקבע ערפאת, במועצה הלאומית הפלסטינית ה-12, ביוני 1974.

בניגוד לשימוש של הישראלים, תמימים, טיפשים, ובעלי רצון טוב, בסיסמא "שתי מדינות לשני העמים," מבחינת הפלסטינים לא מדובר בשלום אלא מתכון לחיסול לאומי-מדיני. מי שרוצה לדעת היכן נמצא למשל אבו מאזן בעניין זה, שישאל את אהוד ברק, בעקבות שיחות קמפ-דייוויד 2; שיברר אודות ההצעות המופקרות של אהוד אולמרט שנדחו; שישאל את ציפי לבני, על תוצאות שיחותיה עם צאאב עריקאת ואבו עלא'. שיקרא מה שכותב דניס רוס על אבו מאזן: "האיש הקיצוני ביותר במחנה ערפאת... האיש שסרב באופן עקבי כל הצעות ההסדר." אבו מאזן רוצה את כל פלסטין ולא פחות מאשר הכל. אכן, המטרה הפלסטינית היתה ונותרה ג'נוסייד ופוליטיסייד.

אך הסוגיה מורכבת יותר. כבר היום יש מדינה פלסטינית בעזה. ובכן, מדובר בפועל בשלוש מדינות, אלא אם תתממש חלילה התוכנית הפלסטינית משנת 1998 לחיבור עזה עם יהודה ושומרון, באמצעות לקיחת טריטוריה גדולה, ברוחב חמישה ק"מ משטח ישראל. ההצעה הפלסטינית הרשמית קיימת. אך בפועל המציאות סבוכה יותר, שהרי גם ירדן ההאשמית היא חלק מהטריטוריה אותה תובעים הפלסטינים. בירדן רוב מוחלט של אוכלוסייה פלסטינית. בהעדר מטריית ההגנה של ישראל, אין שום שהמשטר ההאשמי ישרוד. אם כך נקבל שלוש מדינות פלסטיניות, ועוד מדינה מעורבת שבה, אך לא מדינה יהודית ציונית. סעיף 2ג "הסכמה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית בשטחים הפלסטיניים הכבושים מאז ה-4 ביוני בגדה המערבית וברצועת עזה עם מזרח ירושלים בירתה", הוא אולי יעד מבוקש, אך צריך לחייב דווקא את הפלסטינים. הם צריכים להתחייב כי בזאת תם הסכסוך; וכי בזאת לא תהיינה תביעות פלסטיניות נוספות מישראל; וכי בזאת השלום האמיתי ישרור באזור. אדרבא, הבה ונראה את מדינות ערב מחייבות וכופות את התוכנית על הפלסטינים, ואת אלה מסכימים ומאשרים כי זה יעדם וייעודם.

סעיף 3 תת-סעיפים א' מדינות ערב "מחשיבות את הסכסוך הערבי-ישראלי כבא אל קיצו, ונכנסות להסכם שלום עם ישראל, ומספקות ביטחון לכל מדינות האזור", ו-ב' מדינות ערב "מכוננות יחסים נורמליים עם ישראל בהקשר של שלום כולל זה", בהחלט חשוב מאד אך ממש איננו רלבנטי להסדר עם הפלסטינים. שיביאו את הפלסטינים להכרה זאת.

סעיף 4 המסתורי, שכתוב בצורה מעומעמת אך במשמעות ברורה: "המועצה מאשרת את דחיית כל הצורות של אזרוח הפלסטינים הסותרות את הנסיבות המיוחדות של מדינות ערב המארחות." מישהו מבין מדוע לפתע הסעיף הזה? התשובה ברורה: אזרוח רק בתוך פלסטין, ואנחנו, מדינות ערב, לא נקבל אותם. הנה צד נוסף לתהליך חיסול ישראל.

סעיף 5. מה משמעות הניסוח "לאפשר למדינות ערב ולישראל לחיות בשלום ובשכנות טובה, ולספק לדורות הבאים ביטחון, יציבות ושגשוג." והיכן המדינה הפלסטינית? השלום עם מדינות ערב חשוב, אך מה עם פתרון הבעיה הפלסטינית?

לסיכום, צריך להבין כי תכנית השלום הערבית, הנקראת היוזמה הסעודית, היא חידוש מרתק מנקודת מבטן של מדינות ערב, אך שלב נוסף בדרך לחיסול ישראל כמדינה יהודית ציונית. יש המתלהבים מהשינוי המתחולל בעולם הערבי, וגוזרים מכאן על הסדר עם הפלסטינים. אין שגיאה גדולה מזו. העולם הערבי נמצא במצוקה, ולא רק היום. ניצחון קבוצות האסלאם בעיראק, בלוב, בתימן, בסומליה, מאיים באופן עמוק.

ללא שחצנות ובפיכחון מלא: מדינות ערב זקוקות לישראל, לא פחות משישראל זקוקה לשלום. מדינות ערב הפנימו את קיומה של ישראל, בעיקר משום שאיראן מאיימת עליהן קיומית. היא האויב המשותף, והתנהלות נכונה של ישראל, תאפשר לה להגיע להסדרים ביטחוניים עם מדינות ערב, ללא זיקה לפלסטינים. בנוסף, למרות שמנהיגי מדינות ערב מתעבים את הפלסטינים, הם יודעים שפתרון הסכסוך לא יביא להן שקט, אלא אולי לחצים פנימיים חריפים יותר, דווקא עקב ניצחון הפלסטינים. לכן, הם מנסים ל"מכור" את העניין הפלסטיני כמכנה משותף מקובל לכל. מעל לכל, לסעודיה וליתר מדינות ערב, לבטח במציאות של "החורף האסלאמי השבטי והאנארכי" אין בפועל מערכת אפקטיבית שיוכלו לכפות הסדרים מחייבים על הפלסטינים. הן חוששות לקיומן מול הגל האסלאמי הג'האדי המאיים לסחוף גם אותן (ולכן, פרדוכסלית, הן ממנות אותם – שיילחמו במקומות אחרים). אלפיים שנות מטען אדיר של חברה גברית-שוביניסטית המתבססת על עוצמה, אומץ, ותפישת עליונות דתית, היא המוקד של חברה הפותרת הכל באמצעות אלימות פוליטית. לכן, עם ישראל השפוי צריך להמשיך לצעוד בדרך לעצמאות מדינית, למרות אויביו הפנימיים. הם עושים הכל כדי להקטין לעליבות ולסמם את העם בתיאורי "יש תקווה," ו"השלום בפתח." אך צריך לזכור את האמירה: "אתה יכול להרוג את מי שחושב, אבל אתה לא יכול להרוג את המחשבה."

ביחס לישראל, הכל כרגיל, תעמולה נטו. אך התופעה המרתקת היא ההתלהבות של אנשי אקדמיה ותקשורת נבערים וחסרי הבנה, שאולי הם יודעים לקרוא את הכתוב, אך לבטח לא להבין את המשמעויות האופרטיביות.

ד"ר דוד בוקעי הוא מזרחן. עוסק במחקר ובהוראה בנושאי המזרח התיכון בן-זממנו והאסלאם.