פונדק החלומות

 מי שיגיע לכאן יגיע בטעות, ואם לא, אז במקור הוא תכנן להגיע לאילת או לסיני, וודאי שלא לכאן" הוא הוסיף.
"אוקיי", מלמלתי, "לא מבין את ההבדל, מבחינתי אני ברמן, אבל שיהיה".
"חששתי שלא תבין", הוא אמר והוריד את המגבת מהכתף בעייפות.
 "תקשיב, יש הבדל עצום בין אדם שבא לבר קבוע, לאדם המשער שיראה את פניך לאחרונה בחייו.
אדם שמוצא עצמו בבר באמצע המדבר כנראה מחפש משהו.
וכאן אתה נכנס לתמונה, אתה לא ברמן", הוא אמר, החזיר את המגבת לכתף והמשיך:
"אתה נווה מדבר".

****

אותו בוס צדק, ולאחר זמן לא רב, כשעזב, באמת הפכתי לנווה מדבר תחת הבוס החדש. 
 בכל ערב עמדתי מאחורי הבר, ויותר מפעולת המזיגה, הייתי נווה מדבר של הקשבה בעולם ששכח כיצד מקשיבים.
 אנשים שברחו מהמציאות בדרכם לשום מקום, מצאו אותי מגובה בעשרות בקבוקי אלכוהול וכמה קופסאות חמוצים.
שמעתי סיפורים שלא יביישו תסריטים של טרנטינו.
היה אחד שברח מהשוק אפור,
ואחר שברח ממאה שערים.
היה את ההוא שחיפש אחר אהובתו שעזבה.
"משהו בי אומר שהיא ברחה למדבר", הוא מלמל ושאל: "אתה בטוח שלא ראית אותה פה?"
"בטוח", עניתי, אתה רוצה לתאר לי אותה שוב?" שאלתי בחיוך יודע דבר.
 "בחורה יפה, עיניים גדולות, יפה, יפה כל כך, אישה טובה שכזו, כל כך יפה שבא לך למות. עיניים טובות, חיוך עצום, האישה הכי יפה בעול... אתה בטוח שלא ראית כזו?"
"לא", עניתי בחיוך, "כזו לא ראיתי כבר שנים".

****

 אבל לעומת כל אותם מופלאים חד פעמיים, היה אדם מבוגר ומוזר בעל כובע קסקט אדום שישב בפינה קבועה בירכתי הבר. 
ומה כל כך מוזר במבוגר בודד שמחפש חברה ואלכוהול?
ובכן, הוא לא שתה אלכוהול.
 ויתרה מכך, השאיר טיפ גדול, עצום.

כל לילה הוא הזמין בקבוק מים,
והשאיר שטר של מאתיים.
"אני משלם שמונה שקלים על מים",
הוא אמר, 
 "ועל אוזן קשבת מאה תשעים ושניים".

בכל פעם שהתפנה לי מעט זמן, היה צד אותי במבטו, מחייך ושואל לשלומי.
כיאה לאיש שירות הייתי עונה מיד:
"תענוג! מה שלומך?"
והוא, הוא היה מגחך, "אני בריא, ברוך ה", היה אומר ומסמן לי להמשיך בשיחותיי.
שיערו אפור ועיניו מעוטרות בקמטי עייפות, חריציי כאב שהתווספו עם השנים.
לילה אחד, מעט לפני הסגירה, הוא שאל לשלומי בפעם הרביעית באותו ערב. 
"אני בסדר", עניתי בחוסר סבלנות מוצהרת.
"אתה לא". הוא ענה.
"גם אתה לא". עניתי.
"אז מדוע אתה לא מתעקש שאספר לך מה אני מרגיש?" הוא שאל.
"אני ברמן", עניתי בזעף, "לא פסיכולוג".
"האמנם?" הוא שאל.

****

אז התעקשתי.
הוא סיפר לי על הזקנה ועל הבדידות.
על אשתו המתה שאהב בכל ליבו.
הוא סיפר על חכמה עצומה שכבר אינה רלוונטית,
על הכלבה הזקנה שהפכה לאסמטית.
הוא סיפר על עיניים שכבר לא מייצרות דמעות,
על כך שסך הכל היו לו מֵאָה שְׁלוֹשִׁים וּשְׁתַּיִם אהבות.
"מֵאָה שְׁלוֹשִׁים וּשְׁתַּיִם??" תמהתי.
"ולא אחת יותר", הוא ענה.
"מדוע, בעצם?" שאלתי.
 "אני חושב שתוכל להבין מדוע כל כך הרבה אהבות, אבל מדוע לא מֵאָה שְׁלוֹשִׁים וְשָׁלוֹשׁ, אתה צעיר מכדי לדעת". הוא סיים כממתיק סוד וסידר את כובע הקסקט האדום על ראשו.
"מדוע לא מֵאָה שְׁלוֹשִׁים וְשָׁלוֹשׁ?" שאלתי.
 "כי מתישהו בחייך תדע שמצאת אהבה שאחריה לא תוכל לאהוב אחרת. כזו שאף אישה בעולם לא תוכל להשלים את החלל שנותר אחריה.
ואם כך, כל דבר שיבוא אחריה לא יוכל להיחשב בספירה.
ולכן אני מתיר לעצמי להכריז שהיו לי 
מֵאָה שְׁלוֹשִׁים וּשְׁתַּיִם אהבות,
לא אפילו אחת יותר,
ובטח שלא אחת פחות!"
 הוא סיים בהתלהבות.

שתקתי. הוא הביט בי בתמיהה כשואל בעיניו מדוע אני שותק.
"אדוני, חוששני שאתה טועה". אמרתי והפסקתי לצחצח את כוסות הזכוכית. 
"אמנם לא היו לי- מֵאָה שְׁלוֹשִׁים וּשְׁתַּיִם אהבות, גם לא מֵאָה, או שְׁלוֹשִׁים, בקושי שְׁתַּיִם. 
אבל במידה ובשלב מסוים בחיי לא אהיה נאהב מסיבה טרגית או אחרת, ארצה להאמין שיום אחד עוד אהיה נאהב.
אני מתנצל, אדוני, אבל קשה לי לקבל את דבריך". אמרתי בנחרצות.
פניו של הזקן הזדעפו, גבותיו התכווצו ועיניו הביטו בי בכעס.
"צעיר וטיפש. אינך מבין כלום מחייך, טיפש". הוא אמר, הניח עשרה שקלים על השולחן והלך לדרכו.
באותו יום, רגע לפני שפוטרתי, אמר לי הבוס בכעס:
"אתה נותן שירות, ברמן! לא פסיכולוג!"
הרמתי את חפציי, הבטתי לו בעיניים ושאלתי:
"האמנם?"

**

את מסעי הארוך סיימתי שם.
שנים אחר כך, בדרכי לסיני, עצרתי שוב באותו פונדק. 
צפיתי בכמה מבוגרים בודדים יושבים לצד הבר וברמן-נווה מדבר פעלתני מושך אותם לפרוק.
סקרתי בעיניי את יושבי הבר:
בחור צנום, בחורה מקועקעת, בחור עם כיפה, זוג צמוד מידי
ושני מבוגרים שאוחזים ידיים בירכתי הבר. 
לפני שהמשכתי למדבר הכי לא צחיח בעולם, ביקשתי את החשבון של זוג המבוגרים. 
הרמתי אותו מהבר, ניגשתי לשולחן, בירכתי לשלום את המבוגרת ובן זוגה בעל כובע הקסקט האדום ואמרתי:
"שימחת אותי. אני מקווה שכשאהיה מבוגר גם אני אזכה לגלות שאני טועה לפעמים".
הנחתי את הקבלה על השולחן ועליה מֵאָה שְׁלוֹשִׁים וּשְׁלוֹשָׁה שקלים.
התחלתי לצעוד לכיוון הדלת ורגע לפני שיצאתי, נעצרתי על מפתן הדלת.
חזרתי לזוג המבוגרים, פשפשתי בכיסי,
"ליתר בטחון", אמרתי,
והנחתי עוד שקל.