הנה כמה דברים שראוי לזכור ולהבין לקראת השבעתו מחר של נשיא חדש בארצות הברית. ראשית, גם אם דונלד טראמפ יהיה ידיד אמת לישראל, גם אם יעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים ביומו הראשון בתפקיד, יכפה ויתורים על האיראנים ביומו השני, יודיע לאו"ם על ביטול התמיכה האמריקאית עד לביטול החלטת מועצת הביטחון המרושעת נגד ההתנחלויות - הוא עדיין יכול להיות נשיא לא מוצלח לארצות הברית – ועל כן, גם לא לישראל.
האינטרס הישראלי הנוגע לארצות הברית רחב בהרבה מהספקטרום הצר של סוגיות שנוגעות לנו ישירות. לישראל יש עניין בארצות הברית חזקה, משגשגת, צודקת, מעורבת בעולם, מנהיגה, חיובית. נשיא אמריקאי טוב לישראל ורע לארצות הברית הוא נשיא רע לישראל.
שנית, ארצות הברית היא מדינה חזקה, אבל אינה המדינה היחידה בעולם. ידידותה של ארצות הברית היא ידידות חשובה – הכי חשובה ובפער גדול – אבל לא כדאי שתהיה הידידות היחידה בעולם. ונכון, הוועידה בפריז הייתה פתטית.
ונכון, מקומן של כמה מהקלישאות הנוגעות למזרח התיכון בכלל ולתהליך השלום הישראלי-פלסטיני בפרט באשפה. אבל בחירה ישראלית להישען על טראמפ, רק על טראמפ, ובלי שמץ של התחשבות או עניין בעמדותיהם של מנהיגים אחרים ובעמדותיהן של מדינות אחרות, היא בחירה מסוכנת. טראמפ נבחר בסך הכל לתקופת כהונה אחת. בעוד ארבע שנים יכול לחזור תואם-אובמה לבית הלבן. כדאי שישראל תהיה מוכנה גם לאפשרות הזאת.
שלישית, בכלל הדיבורים על עידן חדש, שיאפשר לישראל חופש פעולה והבנה גוברת של מדיניותה מכאן ולהבא - מוקדמים ומוגזמים. טראמפ נבחר בשל צירוף מיוחד של נסיבות. הוא נבחר בקולות המיעוט. ובמילים אחרות, יכול להיות שראש הממשלה בנימין נתניהו צדק כאשר כינה את ועידת פריז "פרפורים של עולם האתמול" – ובאותה מידה יכול להיות שטראמפ עצמו הוא הפרפור האחרון של עולם האתמול. יכול להיות שאחרי טראמפ באמת יבוא עוד אובמה, ואז עוד אחד, ואז עוד אחד.
רביעית, מחציתה של אמריקה חוגגת את ניצחונו הלעומתי של טראמפ – מחציתה האחרת מתאבלת. כאשר ישראל חוגגת עם טראמפ בהפגנתיות, בשחצנות, היא שוחקת את מעמדה בקרב המחצית המתאבלת. ושוב נזכיר: המחצית המתאבלת אומנם הפסידה, אבל מספרית היא עודה המחצית היותר גדולה.
"אין כרגע טראמפ ישראלי, וצריך לקוות שלא יהיה"
חמישית, טראמפ כבר הוכיח שהוא מנהיג – אבל דורסני. מי שיעמוד בדרכו לא יזכה להרבה רגעים של חסד. מי שיפריע לולא יזכה למנה גדושה של סימפתיה. כל זה מצוין כאשר טראמפ בעדנו, כאשר מדיניותו מתאימה לנו. כל זה ייראה בעייתי יותר ביום שירקום עם ולדימיר פוטין הסדר אזורי על חשבוננו, או כאשר יחליט שפרס נובל לשלום מחכה לו אם רק יכופף מעט את ידנו, או כאשר יזהה שדעת הקהל שלו מחייבת פנייה נגדנו. האם יום כזה יגיע? אפשר שכן ואפשר שלא. אבל אם יגיע, הוא יעורר בנו געגוע שכרגע נראה בלתי סביר: לברק אובמה.
שישית, ייתכן שבחירתו של טראמפ וכניסתו לבית הלבן פותחות לישראל הזדמנויות מדיניות חדשות. ייתכן שעכשיו תוכל להרחיב התנחלויות ללא הפרעה. ייתכן שעכשיו תוכל לספח שטח כזה או שטח אחר. ייתכן שתוכל לוותר על הרטוריקה של "שתי מדינות". אלא שהשאלה ביחס לכל הסוגיות הללו איננה רק אם טראמפ יאפשר לישראל לעשות כך או אחרת – השאלה הייתה ונשארה: האם כדאי לישראל לעשות כך או אחרת?
ובמילים אחרות: זה שנותנים לך בונבוניירה לא אומר שאתה חייב לאכול בונבוניירה. גם אם טראמפ יאפשר לישראל להרחיב התנחלויות מבודדות – ספק אם יאלץ אותה להרחיב התנחלויות מבודדות.
ולבסוף, ההשוואה הקלילה של מנהיגים ישראלים לטראמפ חסרת שחר. חבר הכנסת אראל מרגלית אולי חולם על תפקיד כזה, כאשר הוא מפיץ בפייסבוק את בשורתו הצעקנית והמתלהמת. התוצאה פתטית. יריביו של ראש הממשלה נתניהו כנראה מעוניינים להדביק לו תדמית כזאת, בהנחה שתפגע בו. ההנחה שגויה – וגם הדמיון קלוש. אין כרגע טראמפ ישראלי, וצריך לקוות שלא יהיה. הנדיבות מחייבת להשאיר משהו ייחודי לאמריקאים.