ישראל והפלסטינים במערכת האזורית – לא מה שמספרים לך

המציאות האזורית מבטאת המשך תהליך התפרקותו של הסדר המדינתי במזרח התיכון ועליית האסלאם כשחקן פוליטי מרכזי. הדגש הוא על התהוות מדינות כושלות ומשטרים העסוקים בהישרדות. לעומת זאת: איראן והתנועות האסלאמיות הסוניות-סלפיות הן רביזיוניסטיות ויוזמות שינוי, תוך מאבק הדדי אלים בין הסונה לשיעה. תורכיה יוזמת לשינוי, לקידום ההגמוניות שלה, תחת הכותרת של העבר העות'מאני המפואר, דווקא תוך שימור - שת"פ עם משטרים סונים מסורתיים.

התוצאה: מתגבש ואקום משילות חריף, עקב ירידת המנהיגות הצבאית וכישלון חלק מהמשטרים הצבאיים. היחלשות המשטרים גרמה לעליית הממד השבטי-חמולתי השיוכי במקום המדיני, ובכך לחיזוק הגורם האסלאמי. הזהות המדינתית נשמרת דווקא במדינות המלוכנית (סעודיה, ירדן, מרוקו), וכן במדינות בהן עוצמת הצבא כשומר המשטר מוכחת: מצרים.

ישראל: תהליכי שימור מול שינוי במערכת האזורית

ישראל פועלת לשימור והרגעה: תפישת הסטטוס-קוו כאופציה עדיפה. הצבא רוצה שקט. רואה עצמו כגורם מרגיע ולא יוזם. החתירה לניצחון הורדה מסדר היום לטובת סיסמת "עליונות מוסרית." ביטוי לכך הוא שיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית, וראיית אבו מאזן כפרטנר. דחיית המלחמה בחזית עזה, על אף התעצמות חמא"ס ועליית גורמים תכפיריים התומכים במדינת החליפות האסלאמית.

המערכת הפוליטית נשחקת על-ידי התקשורת, ומתפתחת אי-משילות שלטונית אקוטית, ומכאן העדר קבלת החלטות בסוגיות מדיניות. המערכת הפוליטית מבקשת להימנע ככל האפשר מאנתפאדה חמושה, ומכאן שאיפתה לרגיעה פוליטית שאיננה מחייבת קבלת החלטות. חוששת מלחצים בינ"ל להסדרים, שיתגברו עקב האנתפאדה. היא חוששת מהצטרפות אלימה של ערבי ישראל, שיש אצלם תהליכי הקצנה מובהקים, בעיקר בקרב "הדור השלישי," הצעירים המשכילים. היא עסוקה ללא כל פרופורציה במציאות האיראנית הבלתי-קונבנציונאלית: סוגיית הגרעין.

ההנהגה הפלסטינית פועלת לשינוי. "רעש" מביא תוצאות

אבו מאזן רוצה להמשיך באנתפאדת האבנים והסכינים, ולא אנתפאדה חמושה, שתפגע במעמדו הבינלאומי ואולי עלולה לשנות את עמדתה של ישראל כלפיו. הוא אמנם משתף פעולה עם ישראל, אך רק למען החלשת השפעת חמא"ס ביהודה ושומרון. הוא חושש מחמא"ס יותר מישראל, ובעיקר מבקש להמשיך את "החיים הטובים" והשחיתות של ההנהגה הפלסטינית בראשותו.

הוא זכה לרוח גבית בדברי מזכיר האו"ם והחלטות הארגון. רואה בהישג את היוזמה הצרפתית בוועידת פריס, אך חושש מעליית השפעת מדינת החליפות האסלאמית ועליית טראמפ לנשיאות. לעומתו, חמא"ס שואף לאנתפאדה חמושה, דווקא ביהודה ושומרון; רואה בדאגה את התחזקות מדינת החליפות האסלאמית בעזה, אם כי לא החליט אסטרטגית ביחס עלות מול תועלת מה האינטרסים שלו בעיצוב רמת האלימות הרצויה נגד ישראל. עיקר פעילותו בשאיפה להפלת הרשות הפלסטינית ולהשתלט על יהודה ושומרון.

האוכלוסייה הפלסטינית. אין עם ואין אזרחות ריבונית

האוכלוסייה הפלסטינית איננה רלבנטית בתהליך קבלת ההחלטות. היא כחומר ביד היוצר. הלגיטימיות לעיצוב המדיניות נמצאת תמיד אצל ההנהגה. הסדר הפוליטי הערבי היה לאורך כל ההיסטוריה אלים, תוך מיסוד הקונפליקט. המנהיגים כופים עצמם באלימות, ללא שקיפות ונטילת אחריות שלטונית, תוך עיצוב מערכת פוליטית סמכותנית.

מנהיגות הרשות הפלסטינית שולטת באמצעות הסתה וזה-לגיטימציה של ישראל, תוך האדרת "גיבורי הסכינים," והעטרת כבוד למשפחות החללים. חמא"ס פועלת באמצעות הסתה לאלימות חמושה, ואלימות של אסתשהאד (רצח באמצעות התאבדות).

הצעירים בחברה הפלסטינית קיצוניים יותר ונוטים לאלימות חמושה – תמיכה בחמא"ס ובמדינת החליפות האסלאמית. מחנות הפליטים מנוכרים כלפי הרשות: רואים את העושר הפנימי האדיר ואת השחיתות, אך קיצונים יותר כלפי ישראל. העתקה פסיכולוגית במובן של תסכול-תוקפנות. הם נתונים גם להשפעה של גורמים אנרכיסטיים-אנטישמיים יהודים.

המערכת הבינלאומית חשובה בעיצוב מדיניות השחקנים

מנהיגי אירופה פועלים להעתקת הבעיות פנימיות והחצנת האשמה כלפי ישראל. המנהיגות הפלסטינית מושפעת ממציאות זו, הן בהקצנת הצהרות והן במדיניות סרבנית. האנטישמיות מרימה ראש, תוך השתלטות השיח האקדמי ורעיונות ההבל של ה"פוסט" והרב-תרבותיות על השפה הפוליטית: מכאן, הפלסטינים הם הקורבן בכל הנסיבות, והם רוצים מעורבות גבוהה יותר של המערכת הבינלאומית, כמנוף ללחצים על ישראל עד לחיסולה בדגם של דרום-אפריקה.

האיומים האסטרטגיים הקיומיים בפניהם מעומתת ישראל (לפי סדר חשיבות)

1) החרם הבינלאומי על ישראל: דגם דרום-אפריקה. קוד: "אפרטהייד." שת"פ אסטרטגי של אבו מאזן והשמאל האנטישמי היהודי. ה-BDS הוא איום מהותי ואסון לאומי. והוא הולך ומתרחב.

2) הארגונים האסלאמיים, ובראשם מדינת החליפות האסלאמית: התבססות בסוריה, ניסיונות התחזקות בלבנון ובירדן. מבחינים היום בשלושה מבנים של ג'האד עולמי סלפי: סלפייה תקלידייה: כיום האחים המוסלמים. הצלחתם אדירה בדעווה, בהטפות לאסלאם ובתהליכי הולכת שולל של הכופרים באשר למציאות האסלאמית. סלפייה ג'האדייה: אל-קאעדה. הארגון נמצא בתהליך ירידה מהבמה האסלאמית, אך החלשת מדינת החליפות האסלאמית, תביא אותו שוב לבולטות. סלפייה תכפירייה: משמעותו, כל גורם שאיננו אסלאמי בדגם של תפישות מדינת החליפות האסלאמית הוא כופר כמו הכופרים שאינם מוסלמים.

3) ההסתה הפלסטינית לשנאה: הדור הפלסטיני הנוכחי אבוד מבחינת אפשרויות השלמה עם ישראל. אין שלום, יש רק חיסול בשלבים.

4) איראן הקונבנציונאלית: החתירה להשגת הגמוניות אזורית. הסכם הגרעין מעניק לה לגיטימיות בינלאומית, ואפילו הכשר להתערבות בסכסוכים אזוריים. פועלת בציר הסהר הצפוני: עיראק, סוריה, לבנון; בציר הסהר הדרומי: תימן, אריתריאה, סודן; תמיכה בארגוני טרור נגד ישראל: חמא"ס, ובמערכת הבינלאומית.

5) התמוטטות המשטרים בירדן ובלבנון, ועליית גורמים אסלאמיים סלפיים. לעומת זאת, חיזוק הממד הפלסטיני בירדן יכול להביא לעיצוב חלופות שונות.

6) איראן הגרעינית. איראן מאיימת יותר על סעודיה, ונשק גרעיני משמש בסיס להשגת הגמוניות.

מה צריך לעשות? תעמולה ומדיה חברתית

1) כל תשתית תעמולתית מבוססת על ההיגדים: מידע--ידע—מדע. אנשים לא יודעים, אפילו בישראל הבורות רבה, על אחת כמה וכמה במערכת הבינלאומית. על ישראל להביא כל הזמן נתונים ולפעול בתעמולה פרו-אקטיבית. העדר הידע בצורת נתונים הוא מדהים. תעמולה מבוססת על היגדים קצרים וקליטים, עליהם חוזרים שוב ושוב. הנתונים מתחלפים. ההיגדים-לא

. 2) אין ידידים של קבע ולא אויבים של קבע, אלא רק אינטרסים של קבע. אך מימוש האינטרסים נעשה באמצעות קואליציות, ברובן אד-הוק (אינטרסנטיות, לא אדאולוגיות).

3) המציאות הישראלית מודגשת בשתי חזיתות שונות לחלוטין משדה הקרב הקונבנציונאלי: לוחמה א-סימטרית מול שחקנים לא-מדינתיים: ארגוני טרור (אך, בניגוד לעבר, כיום הם יושבים ושולטים על טריטוריה קבועה, מכאן הפגיעות שלהם). לוחמה תודעתית: המדיה החברתית ואמצעים אחרים ככלים אפקטיביים לניהול מדיניות תעמולה.

4) לישראל צבא אדיר בעוצמתו וביכולותיו הטכנולוגיות, אך האתגרים מולם עומדת ישראל הם מסוג שונה, ודווקא כאן המוכנות של ישראל ויכולות הפעולה שלה לקויות.

5) לעומת זאת, הרשות הפלסטינית מנהלת מערכה תודעתית מדהימה בהצלחתה נגד ישראל בזירה הבינלאומית. מבוססת על דימויים ומוכוונת לפגיעה בלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-ציונית. ומה ישראל עושה? כמעט אפס אחד גדול אפקטיבי. אי קיום מדיניות תעמולה של ישראל הגיעה לדרגת פשע לאומי ממש. הצהרת באן קי מון מייצגת את התפישה הבינלאומית: נגד אימפריאליזם וקולוניאליזם. לכן יש להסביר את המציאות הפלסטינית, שהיא שונה לחלוטין

: -הוא איננו עם של פליטים. גם בהשוואה למציאות הפליטים העולמית.

-הוא איננו עם שהיתה לו מדינה מעולם, ולא עם שגורש מארצו, ותהליך התהוותו כעם הוא בחמישים שישים השנים האחרונות בלבד.

-מרבית הפלסטינים (מעל 92%) אינם חיים תחת כיבוש, ואינם נלחמים לחירות, אלא נמצאים תחת הנהגה משלהם במשטר פוליטי-כלכלי-חברתי-חינוכי: תחת חמא"ס בעזה, ותחת הרשות הפלסטינית.

-מרבית הפלסטינים חיים במדינה לכל דבר ועניין, במסגרות חיים פלסטיניות. ואם לא היו מתחילים בטרור תחת התרמית של אוסלו (ערפאת, במאי 1994: "עלינו לזכור את ח'ודייבייה. הג'האד יימשך"), גם היו מקבלים את מרבית השטח, על-פי ההסכמים שנחתמו.

-רמת החיים של האוכלוסייה הפלסטינית גבוהה יותר ממרבית מדינות העולם השלישי, ואפילו חלק ממדינות ערב.

והכל לא ביצירה כלכלית עצמית, אלא כסף שנשפך אליהם כפרזיטים-עושקים.

6) האנתפאדה לא תיפסק מעצמה. היא תדעך רק בהחלטה של אבו מאזן (ואז חמא"ס יסלימו). כדי למנוע תהליכים אלה על ישראל להיערך בהתאם. לא מגננה, אלא תגובות פרו-אקטיביות:

-הטלת כתרים וסגרים. כפר שיוצאים ממנו מחבלים

- סגר ל-24 שעות "לצרכי בדיקת ביטחון," שטח צבאי סגור." הטענה לענישה קולקטיבית (אוי, מה נעשה עם המשפטנים המנהלים את המדינה), שווה כקליפת השום ביחס לביטחון.

-הריסת בתים. המקום צריך להיות הרוס כל הזמן. כל פעם שינסו לבנות מחדש – להרוס שוב. המקום צריך להיות מחוץ לתחום הבנייה, אחרת אין כל טעם בהריסה.

-לקשור מודיעינית את ההסתה בראשי הרשות, ולהרוס את הארמונות המפוארים שלהם. בעת ובעונה אחת להביא נתונים מהיכן הגיעו הכספים לבניית הארמונות.

-גרוש משפחות. האמצעי האפקטיבי ביותר. אדם ללא אדמתו, כל הכבוד שירעיפו עליו לא שווה, וזו הסוגיה המרכזית והחשובה ביותר: בתרבות הערבית הכבוד שווה הרבה יותר מכסף.

7) ישראל צריכה לייצר מנופי השפעה באמצעותם תוכל לסייע בעיצוב סדר משטרי יציב במזרח התיכון, של חוק וסדר. האמצעים: גמישות תפעולית ויכולת הסתגלות לנסיבות משתנות. המנופים של ישראל ביחס לפלסטינים:

-מה כואב להם: שחרור "אסירים." לכן, זה המחיר הגבוה ביותר שעל ישראל לדרוש. בכלכלת היצע וביקוש זה המצרך הנדרש ביותר על-ידי הפלסטינים, ולכן זה המחיר הגבוה ביותר שעל ישראל לדרוש. המציאות, לצערנו, בדיוק הפוכה, והשחרור הפך ברירת מחדל. זו עליבות מחשבתית ופשע תפעולי. לכן, לעולם אין יותר מחוות. עניין זה הוא אסון וצריך לקבור אותו קבורת חמור.

קביעת מדיניות מחירים ברורה וגלויה של הדדיות קבועה: שקט ייתן שקט, ואלימות תגרום לאלימות. המדיניות של ישראל חייבת להיות אפקטיבית, ולא לסבר את דעת הקבל כאילו היא עושה משהו. לא תגובות אלא פרו-אקטיביות. לכן, יש לפעול כנגד ראשי הרשות באופן אישי - בהצרת צעדיהם, בפגיעה בתשתיות שלהם, במקורות הכנסתם המושחתים. זו פעילות אפקטיבית. הפצצת מתקן ריק, או "הפיכת אדמה לקראת הזריעה," בהפצצת חיל האוויר, אולי מרגיעה את דעת הקהל כאילו ישראל מגיבה, אך יש לה דווקא אפקט שלילי אצל הפלסטינים: ישראל חוששת, וישראל חלשה.

קביעת מדיניות ברורה ונחרצת בטיפול בכספי הטרור. הכלים והאמצעים ידועים כולם לישראל. אך צריך יותר. לא רק מעקב, אלא סגירה של אגודות צדקה, שכל כולן הן מכבסה לניהול כספי טרור. צריך לזכור כי בקראאן קיימים שני סעיפים הקובעים במפורש כי כספי הצדקה מיועדים גם לג'האד ולתמיכה במשפחות הטרוריסטים.

התעמולה הישראלית בצורת "פלאיירים" כלל ועיקר איננה אפקטיבית, ואין לה כל תרגום אופרטיבי. ישראל חייבת לדעת: ההמונים לא ייצאו נגד ההנהגה. זה מעולם לא היה בהיסטוריה הערבית, וזה אסור בתפישה האסלאמית. מעבר לכך, המנהיגות שולטת אפקטיבית דרך ראשי החמולות. התרבות השבטית היא של כניעות לשליט באשר הוא, ויש לזה כאמור גם ביסוס דתי. מכאן ההעתקה להטלת האשמה של המציאות שלהם על הגורם החיצוני. מכאן עוצמת הקונספירציה בחברה הערבית. ישראל היא האשמה.

מה צריך לעשות? עיצוב סיסמאות

1) ישראל צריכה לקחת כפרויקט-על קריטי בחשיבותו: לצלם כל עיר וכפר ברחוב הפלסטיני, כולל בעזה. להראות את הפאר העושר והחיים הטובים של הפלסטינים, שרק מיעוטם הקטן עדיין במחנות פליטים, ובעיקר להדגיש את חיי הדולצ'ה-ויטה של ההנהגה הפלסטינית. לציין כי מדובר בעושק פרזיטי של הסיוע העולמי. כל זאת, לעמת עם צילומים מכל מדינות העולם השלישי. וכל המרבה הרי זה משובח.

מעבר לצילומים, ישראל צריכה להביא נתונים יבשים בכל הפרמטרים האפשריים על רמת החיים ואיכות החיים של הפלסטינים לעומת מדינות העולם השלישי. ונציגי כל מדינה התומכת בארגונים הבינלאומיים בתביעות הפלסטיניות לחיסול עם ומדינה, להביא נתונים השוואתיים ספציפיים: למשל, במצרים יש מיליון ילדים המועסקים בעבדות בשדות הכותנה, רק תמורת אוכל. לעומת הילדים הפלסטינים המקבלים הכל, ויש להם תמיד את אונר"א.

-למשל, בפיליפינים יש ארבעה מיליון ילדים שחיים בתנאים תת-אנושיים ממש, בזבל של הג'יפה האנושית, ואין להם דבר. ובניגוד לילדים הפלסטינים הם אינם מקבלים דבר מהמערכת הבינלאומית.

-למשל, רמת החיים בסודאן, ובתימן, ובמאוריטניה, ובנגלה-דש, ועוד מדינות ערביות ואסלאמיות, לעומת רמת החיים של הפלסטינים.

-למשל, לפי נתוני האו"מ 25 אחוז מאוכלוסיית העולם שותים מים מזוהמים, המסכנים את בריאותם ממש. שום פלסטיני איננו סובל ממציאות זאת.

-למשל, ההכנסה לנפש באפריקה לעומת הפלסטינים, אחוז הילדים הלומדים בבתי ספר, ויש עוד מאות נתונים ברורים להשוואה, מדוע שפר גורלם של הפלסטינים לעומת מיליארד איש ויותר בעולם.

נתונים אלה צריכים להיות מוצגים בצורה ברורה, תוך הדגשה כי לא מדובר במציאות פלסטינית שהם יצרו, אלא הם חיים את החיים הטובים כפרזיטים מושלמים על חשבון הסיוע העולמי, שצריך להגיע לאחרים ראויים יותר.

-לציין עם נתונים ברורים להיכן הולכים הכספים - ישירות לטרור ולשחיתות.

-להדגיש את התפקיד השלילי הנורא של המשך פעילות אונר"א והעיוותים שהיא יוצרת. רק בסעיף זה ניתן להציג בפני העולם הנבער, בעיקר בפני מנהיגי מדינות העולם השלישי, במי הם תומכים בפועל, ומה המשמעויות לגביהם ולביעור העוני והאומללות האנושיים.

דבר זה חשוב בעיקר, שהוא הגורם המרכזי לסרבנות הטרוריסטית של הפלסטינים. אם על כל מה שהם עושים ומייצרים, זוהי מידת התמיכה העולמית בסיוע כלכלי ובתמיכה מדינית – מדוע שלא להמשיך בדרך זו? היא מוכיחה את עצמה, ועוד איך. מדוע כה שפר גורלם של הפלסטינים לעומת עליבות הסיוע למדיניות העולם השלישי? מה תפקידה של התקשורת בתהליכים אלה?

2) ישראל צריכה לחסל את מיתוס הכיבוש. אנשים לא יודעים, גם בישראל. עם פלסטיני לא היה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. היו ערבים שהגדירו עצמם תושבי סוריה הגדולה. הם התנגדו לכל דבר הקשור בשם "פלסטין" בערבית או Palestine באנגלית. הם היו בעיקר בדווים, שהגיעו ממצרים, מסעודיה ומירדן. הגיעו רבים מכל המדינות מסביב וגם רחוקות, בתקופת המנדט הבריטי, באופן יזום עקב סיבות כלכליות, או בזליגה, משום שהיתה כאן פריחה כלכלית ציונית. הם לא היו מעולם ילידים.

הם החלו לעצב עצמם כתופעת אנטי למדינת ישראל שזכתה לעצמאות בשנת 1948. אם היה עם פלסטיני, ואם היה ראוי להיות עם פלסטיני, מדוע לא היתה תביעה של הפלסטינים לעצמאות בין 1948 ל-1967? "השטחים" היו אז תחת כיבוש ירדני ומצרי. הם לא הגדירו עצמם ולא הוגדרו פלסטינים. אם זו מולדתם, מדוע העולם לא ידע על כך דבר? בפועל רק לאחר 1967 מתעצבת זהות פלסטינית, שהיא כל כולה אנטי-תזה למדינת ישראל. אך גם הפלסטינים עצמם יודעים, והם כתבו זאת רבות: אם ב-1948 הערבים היו מנצחים, ולא היתה קמה מדינת ישראל - לא היתה מתעוררת "בעיה פלסטינית," לא היה קם "עם פלסטיני," והטריטוריה הזאת היתה נחלקת בין מצרים, ירדן וסוריה, מבלי שיישמע ציוץ מהאוכלוסייה המקומית. הפלסטיניות היא כל כולה יצירה אנטי-ציונית ואנטי-ישראלית. הטרגדיה הגדולה שהיא מתקיימת כל עוד קיימת מדינת ישראל.

3) ישראל צריכה לחסל את מיתוס האפרטהייד והגזענות. אין מדינה פתוחה יותר, ליברלית יותר, שסובלת טרור בלתי אנושי בהיקפים ללא תקדים – ועדיין כה סובלנית וכה נדיבה כלפי האוכלוסייה העוינת. ניתן להביא נתונים למכביר מהמציאות בישראל. היכן הבעיה? השמאל היהודי האנטישמי, בעיקר באקדמיה ובתקשורת, המוציא את דיבת ישראל רעה בעולם, בעיוותים נוראיים.

4) ישראל צריכה להפיץ בצורה ברורה את ההיסטוריה הערבית של כיבושים אימפריאליסטיים, של קולוניאליזם מהגרועים ביותר בהיסטוריה האנושית, של גזענות, עבדות, חוסר סובלנות אקוטית, ואלימות מלחמתית של הרג איש באחיו. כל הנתונים קיימים בשפע, במחקרים ממוסמכים. כל מי שרוצה הוכחה בת-זמננו, שיבחן את המציאות של "החורף האסלאמי השבטי והאנרכי," מאז 2011.

ישראל צריכה לאתגר את המערכת הבינלאומית, שישאלו את הפלסטינים מה הם רוצים? כשהם אומרים "שלום," או "הסדר מדיני" - מהי מטרתם? כשהם אומרים "כיבוש" – למה הם מתכוונים? אם לגבולות 1967 או לגבולות 1948? האם הם יחתמו על הסכמים ויתחייבו על תום הסכסוך והאלימות באופן מוחלט, שלא כמו בהסכמי אוסלו? ואם האלימות תימשך (עזה כדגם) – מה תהיה תגובת המערכת הבינלאומית? כיצד ישראל אמורה להגיב? ישראל צריכה להוכיח כי הפלסטינים ממש לא רוצים מדינה לצד מדינת ישראל. כאשר אבו מאזן אומר: "פתרון שתי המדינות הוא מדבר על מדינה פלסטינית, ומדינה רב-לאומית. לא מדינה יהודית-ציונית. הוא הצהיר מאות פעמים שלעולם לא יכיר בישראל כמדינה יהודית. יש כבר מדינה פלסטינית בעזה. מדינת טרור נטו. כלומר, מדברים כבר על שלוש מדינות. וכאשר זה יגיע, תהיה מדינה פלסטינית רביעית, במקום ירדן. אז מה משמעות הסיסמא: "שתי מדינות לשני העמים" כשבצד השני לא מדובר על מדינה יהודית, אלא רב-לאומית, ללא זהות יהודית-ציונית?

ישראל צריכה להדגיש את המציאות האלימה הקיימת בעזה. את השטחים הפורחים והחממות המשוכללות ביותר בעולם למציאות חקלאית, ומה נותר מהן. להסביר שעזה מתנהלת כמדינה לכל דבר ועניין – מדינת טרור פורעת ואלימה. להביא נתונים על המלחמות שכבר היו. על הלוחמות של הפלסטינים. להביא נתונים יבשים אילו אמצעים ומצרכים ישראל מספקת לעזה, כל יום, גם בזמני מלחמה. להראות האם באמת המציאות בעזה תואמת את התעמולה של אנרכיסטים אנטישמים בישראל ובעולם ("משט למען עזה"). להביא נתונים על הסיוע ההומניטארי שישראל מעניקה לעזה, והכל בהשוואה למציאות הבינלאומית, של מדינות הנמצאות במצב לוחמה.

בניגוד לתדמיות ולעצות "מומחים," סיוע ושת"פ כלכלי וטכנולוגי של ישראל כמדד לשיפור היחסים הוא עוד חלום הזוי שמתנפץ שוב ושוב על קרקע המציאות. נא לבדוק זאת בפרספקטיבה היסטורית רחבה, אך בעיקר לאחר הסכמי אוסלו. מוועידת קזבלנקה (1994), עמאן (1995), קהיר (1996), דוחא (1997), דרך כל היוזמות המדיניות והפרטיות, הכל נפל. מדוע? ישראל הכינה תכניות-על גרנדיוזיות בשיאי הטכנולוגיה, אך זה בדיוק הטיל על המנהיגים הערבים אימה רבתי.

זה נתפש בתרבות ערבית כאבי אבות האימפריאליזם והקולוניאליזם. הטענה הערבית: "אנחנו הצלחנו להביא למאזן כוחות צבאי עם ישראל, אך כעת היא מנסה להשתלט עלינו דרך ההשתלטות הכלכלית." ישראל אימפריאליסטית לא רק בכיבושים אלא גם בשתלטנות כלכלית. צריך לומר בגלוי: ישראל היא גוליבר לעומת מדינות ערב. מי שבאמת מבין: רק לא כלכלה, כי זה פועל כבומרנג: הגברת רגשי הנחיתות, השנאה והתסכול. כמו יחס הערבים למערב.

כך, ביוני 2003, ישראל שלחה לוועידת עמאן משלחת ענקים מכל התחומים, אך דבר לא עזר, וישראל שיחקה את תפקיד השעיר לעזאזל לכל צרות העולם הערבי ופיגוריו. הטענות שעלו: לא יכולה להתקיים דמוקרטיה, עקב קיומה של ישראל. התעללות בנשים בעולם הערבי נובעות עקב תסכול של הגברים מהכיבוש הישראלי. העצמת נשים בחברות המוסלמיות לא יכולות להתממש עד שיסתיים הכיבוש הישראלי. וכאשר שר החוץ הגרמני, יושקה פישר, אמר בוועידה: "הגיע הזמן שהערבים יפסיקו להאשים את ישראל והסכסוך עם הפלסטינים לכל הדברים הרעים שקורים להם. הסכסוך לא מונע משום מדינה ערבית לפנות לדרך המודרניזציה, ליברליזציה, זכויות אדם ושוויון נשים... קחו אחריות לגורלכם" - דבריו נתקלו בבוז ובעוינות.

6) להציג בגלוי את הפעילות של אירופה – בכספים לפלסטינים ולגורמים יהודים אנטישמים, את הסיוע בהפרת השקט, בתעמולה, בבנייה בלתי חוקית. אירופה הנגועה באנטישמיות ובגזענות מסייעת פעם נוספת לחסל את העם היהודי, והפעם גם לעקור אותו מארצו. בשנות ה-30 של המאה ה-20 הסיסמא היתה: "יהודים הסתלקו מאירופה לפלסטין," והיום הסיסמא היא "יהודים הסתלקו מישראל."

אירופה מתערבת היום בצורה צינית ובוטה בעניינים הפנימיים של מדינת ישראל, תוך הפרה של כל ההיבטים של יחסים בין מדינות והריבונות שלהן. ישראל צריכה להגיב בהתאם.

-למשל, כלפי ספרד: ישראל מכירה בבאסקים ובקטלונים לעצמאות מדינית. השטחים הנמצאים בשטח מרוקו הם שטחי כיבוש.

-למשל, כלפי צרפת: ישראל מכירה בעצמאות הקורסיקנים, האלזסים. ישראל קוראת לקהילה הבינלאומית לשחרר כיבוש האיים באוקיאנוס האטלנטי על-ידי צרפת, ולתת להם עצמאות מדינית.

-למשל, כלפי אנגליה. ישראל מכירה בעצמאות איי פוקלנד, ועוד מקומות כיבוש שלה בעולם. ישראל תומכת בעצמאות וולס, סקוטלנד ואירלנד.

ד"ר דוד בוקעי הוא מזרחן. עוסק במחקר ובהוראה בנושאי המזרח התיכון בן-זממנו והאסלאם.