פרשת אלאור אזריה היא הזדמנות להישיר מבט לעבר היחסים המורכבים בין צבא לחברה. בפרשה זו בלט מעמדה של משפחת החייל כישות האחראית הניצבת מול הממסד הצבאי; זו שעומדת בקדמת הבמה הציבורית, הפוליטית והמשפטית בפרשה. זה מעניין במיוחד על רקע ניסיונותיו של צה”ל להציג את אזריה כלוחם בגיר ועצמאי, זה שאינו “הילד של כולנו”.
משפחות חיילי צה”ל שניצבות בחזית התקשורתית אינן דבר חדש. לצערנו, אנו נתקלים בהן בעיקר בשיח השכול וכן במאבקן של משפחות שבויים ונעדרים. אלא שפרשת אזריה ייחודית, בין היתר, משום שמדובר במקרה שבו החייל החי ניצב בלב מערכה משפטית מול הצבא, אך קולו הפרטי כמעט אינו נשמע.
במסגרת סיקור הפרשה הפכה משפחת אזריה לחלק בלתי נפרד מהסיפור. פגישת מח”ט כפיר אל”מ גיא חזות עם האב צ’רלי, מצבה הרפואי של האם אושרה, שיחת ראש הממשלה בנימין נתניהו עם האב, הפוסט של האחות אתי, השאלה אם תחליט המשפחה לערער על פסק הדין או תשקול להחליף קו הגנה - אלו הם רק חלק מהאזכורים השונים של המשפחה בתקשורת. הסבל שנגרם למשפחה הובא אף הוא כחלק מהטיעונים לעונש. אזריה עצמו, למרות היותו חייל בשירות חובה, נדמה כנוכח־נפקד שקולו אינו נשמע.
ההבדל בין אזריה לבוכריס
לצורך השוואה, האם במשפטו של מח”ט גולני לשעבר אל”מ (במיל’) אופק בוכריס, שהורשע בעבירות מין בהסדר טיעון, שמענו בתקשורת כי משפחתו שוקלת לערער? האם בפרשת רס”ן (במיל’) לירן חג’בי, מג”ד צבר לשעבר שהורשע בהתנהגות שאינה הולמת קצין, שמענו מי ממשפחתו מעניקים ראיונות על קו ההגנה? ההבדל בין המקרים הוא, בין היתר, שמדובר בקצינים בקבע מול חיילי סדיר, ונראה שיחס המערכת הצבאית והתקשורתית אליהם שונה לאין ערוך.
סוגיה זו משקפת את הפרדוקס הטמון במצבם של חיילים המתגייסים בגיל 18: הם בגירים מבחינה משפטית וצבאית, וכך ראוי להתייחס אליהם. אלא שהגיל הביולוגי, ניסיון החיים הדל, והסיטואציות המורכבות שהשירות הצבאי מעמיד בפניהם עלולים להתנגש עם הציפיות וגם עם היכולת לשאת לבד בתוצאות. כאן נכנסת המשפחה לתמונה.
למרות הניסיונות להבהיר שמדובר בגבר ולא בילד, התנהלות צה”ל והתקשורת מול משפחת אזריה היא עוד הוכחה שהחברה הישראלית רואה בחיילים ילדים ולא בגירים. “הילד של כולנו” או של משפחת אזריה? אתם תחליטו.
הכותבת היא עיתונאית ודוקטורנטית למשפטים ותקשורת באוניברסיטת בר־אילן