יום האם המסורתי הפך ליום המשפחה באופן רשמי אי שם בתחילת שנות ה- 2000. יש שיאמרו שעדיין המהות של היום הזה נותר סביב האמהות, שהשינוי נועד להקל על ילדים שאין להם אימא, שהוא הגיע מתפיסה של שוויון בין המינים וכד'.
אני עדיין זוכרת איך לפני 30 שנים ומשהו חזרתי הביתה עם מתנה שהכנתי לאמא שלי לכבוד יום האם. אני די בטוחה שהכנתי משהו בצבע אדום, בצורת לב, גזור במספרי זיג זג שיש רק לגננות, מודבק, מושקע – משהו שהכנתי לאמא שלי מכל הלב, כדי להגיד לה תודה, שתדע שחשבתי רק עליה וטרחתי למענה במשך שעה בגן.
אני לא נגד יום המשפחה, יום האב, יום הילד או כל יום אחר שמציין חבר משפחה כזה או אחר. אפשר לטעון טיעונים רבים בעד או נגד הפיכתו של יום האם ליום המשפחה, אבל אני? אני בעד עצמי, בעד החלק האימהי שמרכיב את הזהות שלי.
על כך שלמרות שאנחנו עייפות רוב הזמן, עדיין אנחנו זוכרות שהיום צריך להביא חולצה לבנה, פירות יבשים ותמונה משפחתית. על כך שאנחנו עובדות מחוץ לבית, מנהלות ומתחזקות קריירה בשיניים ואחרי יום עבודה, חוזרות הביתה למשרה שנייה שלעתים מתישה יותר עם עשרות מטלות. על כך שלמרות שיש לי שותף מלא לחיים, עדיין מתקשרים אלי מהגן כשהילדה חולה, וכשהוא אוסף אותה מהגן עדיין אומרים לו "תגיד לאשתך ש....".
על כך שאנחנו זוכרות לקנות מתנת יום הולדת לגן, חושבות את מי להזמין לארוחת צהריים בשבת, מתי נבקר את אימא שלי ומתי את אימא שלך, מתכננות את חופשת פסח למרות שהיא עוד ארבעה חודשים, מסיעות לחוגים ולחברים, מכינות שיעורי בית ולומדות למבחנים עם הילדים, מלוות לריפוי בעיסוק כי בשנה הבאה הילד עולה לכיתה א' והוא צריך לחזק את חגורת הכתפיים.... ועל כך שאני צריכה להחזיק בראש את כל הרשימה הארוכה הזאת! רק אמהות יבינו זאת.
ועל כך שלמרות כל הזכויות והשוויון שאנחנו נלחמות עליהם שנים, עדיין חברותיי ואני מרגישות אחריות מוגברת כלפי הבית והמשפחה.
על כל אלה ועוד אני מבקשת, תשאירו את יום המשפחה, אבל תנו לי יום אחד בשנה, שבו ישירו לי "אימא יקרה לי" ויגישו לי באהבה לב גזור עם ציור וכמה מילים - שאדע שהילדים שלי חשבו רק עלי והכינו במיוחד בשבילי משהו שאשמור בשידה ליד המיטה לנצח.
הכותבת היא מנחת קבוצות הורים ומלווה משפחות בתהליכי שינוי במכון אדלר.
**
הקו הוא תרומה לקהילה בשיתוף מכון אדלר, עיתון מעריב ובזק