כל אחד תופס קורבן והורג. אפילו אין צורך בנגישותו המשופעת של מזבח העולה. "מעבר להרים ולגבעות", סרטו של ערן קולירין, פשוט הונח שם, בתוך גבולותיה הלימינאליים והטרומניים של היצירה, כך שמלאכת הקטילה קלה. הרי לי, אין אליה סימפטיה אמתית מעבר ליחסי דמויות-צופה, איכותה, המחשבה הרצינית מאחורי האלגוריות וההסתרבלויות הפוליטיות המעניינות שלה. ככה. אני נתקע בתוך שרשרת ההרים שלה ויורה אל הגבעה. אפילו גילוי נאות של שנת לימודי תסריטאות אחת תחת התסריט-במאי שלה לא יעזרו. מבחנתי, זה כמעט כמו לצפות בסרט זר שמוגש בדיבוב עברי. הסרט אכן ראוי לכל התשבחות אבל היציאה מהאולם לאחריו השאירה בי תחושה שזה עדיין לא הסיפור שלי כישראלי, ואם אני לא משתתף בחגיגה, אז אחרב לכם אותה. אפילו שמדובר במסיבת הפרידה של המחנה השמאל-ציוני. מה גם שלא תכעסו עליי אם אוריד את השאלטר על להקת פיקוד שמאל-מרכז שתשיר בה.
 
ברור. ברור שזה במודע. הכל במודע. הסטריליזציה של בחירת המשפחה, העיר, המקצועות של הדמויות ופס הקול. בניגוד למה שחושבים, התעתוע הגדול ביותר הוא דווקא באי טיפוסיותה של אותה משפחה. ולא שהיא לא אפשרית. אני בטוח שעל ציר 443 אפשר למצוא תרכובת סטראוטיפית של אבא-קבע, אמא-מורה, בת-מפגינה ובן שמרוצץ גולגולות עם סלע בראש של ילד שמזיין את המורה שלו. אני לא מתווכח עם ההסתברות. אבל לומר שזהו סיפורה של החברה הישראלית? – אצבע מושכת מטה את שק העין הימנית שלי. כי מה? מה ישראלי בה? השפה? הלובן? החניה בחצר? בחייאת. אפילו הגיחות לשטחי A נעשו תחת יראת כבוד וחופן של אימה. התחושה המהדהדת הייתה שאסור להיות שם. לא נוח. הכיבוש. עוד רגע יהרגו אותנו. יחביאו לנו פצצה בתיק וישלחו אותנו למחסום. גם כשננסה להשתתף בצערם ולהציע בקשיש על המוות יגלגלו אותנו מכל המדרגות וישתינו לנו על השטרות. אין חוק הסדרה בסרט. אין התנחלויות והרגשה טובה לשבת באדמות כבושות. ואתם יודעים מה? "ישראלי" אמיתי לא היה חוזר לזירת הפשע כדי למצוא את התרמילים של הכדורים. גם לא בשביל המימרה. אפילו לא למען המערכה השלישית. ישראלי אמיתי היה צועק לפני הירי, גם בקריזה שלו הוא היה בודק גבולות גיזרה, דורך בשישים מעלות, מוודא שאין מטוס מנמיך טוס, שאין ערבי בגבעה. אבל כזכור – חייבים להיצמד לשמש של קאמי מתוך הספר "הזר" כי היה חם. כן, גם בלילה.
 
כשקשה, שרים את "התקווה". ככה למדנו בפריפריה. זה לא משנה אם אתה בטיטו בסוף ישיבת מפלגה מטורללת או אזריה אחרי גזר דין. הגרוטסקה, היא תמיד שם והיא חוזרת בהפוכה. כולנו עומדים למשפט ושרים. המיני נבואה של מעבר להרים ולגבעות רק החליפה אותה בשלמה ארצי, זכר למחאה החברתית ההיא. פשענו – שרנו. מחינו – שרנו. חיינו – שרנו. ובמודע, אני יודע שבמודע הסאונד לא היה סינכרוני בקיסריה. הפער בין המציאות והשבר הגדול היה צורם במודע. כי קיסריה נכבשה וחוללה. וכל איזה "חאפליונר" ממלא אותה ומרקיד אלפי אנשים שפשעו באותו יום. עשרות כאלו שעיכב אותם שוטר בגלל שלא עצרו בשלט עצור. בגדו בנשים שלהם במודע או הכריחו את חבר שלהם לקנות ערכת הרבלייף במודע, או וודקות מזוייפות – מה שתחליטו. במודע. אבל האם כל הבחירות שלנו נעשות באמת במודע? 
 

הסרט, בניגוד לדעתו של האב דוד, קבע, שטבע האדם רע מנעוריו. שכולנו חדורי מטרה ומהונדסים גנטית. כי אתם יודעים מה ההבדל בין זאב לבולדוג חוץ מהלסת: הזאב בא מהטבע, הוא נושך כדי לשרוד, אבל הבולדוג הוא תולדה של הכלאות והתערבות אבולוציונית. מאחורי הייצור הקטן והקטלני הזה עומדת מחשבה בררנית שמשרתת אך ורק מטרות אינטרסנטיות של האדם. הוא נושך כי הוא חייב, בלי שהוא עצמו מבין למה. הוא חושב שהוא יודע, רק לא סיפרו לא ששיחקו לו במוח לפני שהוא נולד. יותר נכון בראו לו מוח.
 
להגיד שאהבתי את הסרט? אהבתי. כמו בשאר היצירות של קולירין, הוא נותן לך להכניס את עצמך, לברר איפה אתה בין הדמויות, לבדוק היכן הנשמה שלך מתיישבת בין המתח האינסופי שחוזר בכל סצנה לבין הבחירות שהמציאות מכריחה אותך לעשות. מעבר ללבטים הבסיסיים הוא גם נותן לך מקום לומר את דעתך. אז אני בוחר להכניס בו שאלות, כחלק מזה שהסרט הוא הקורבן שלי ולמרות שלא חייב, אני שואל: איפה אנחנו? איפה אמא שלי בעוד סרט מכונן שמדברים עליו ומבקרים אותו בכל פינה? איפה היא השתקפה באישון, שהשתקף מהמסך, שהשתקף מהמקרן המזורגג בקאן? איך זה שהיא פאקינג לא הסיפור של החברה הישראלית? מה, בגלל שאין לה השקפות פוליטיות ומעניין אותה רק שהבית יהיה מסודר? ואבא שלי, מה אתו? לא מגיע לו לירות קצת על גבעה. אז מה אם זו רק העלייה הקטנה של שיכון ד' בטבריה והוא לא מחזיק נשק בכלל, אני בטוח שאפשר למצוא גם שם איזה שיפוצניק ערבי. והוא יירה בו בטעות. שלא תטעו. אבא שלי קצת שמאלני, הוא רק לא יודע את זה. הוא גם טוב בערבית. הוא בטוח יגיד אלכסנדרייה כמו שצריך. אבל בינתיים, בדיוק כמו הרגע שהעלה בי את התחושה הכי חזקה בסרט הזה, נעמוד מול הגבעה, נקבל את תחושת המחנק וההרגשה שאין כלום מעבר לה. נחכה לסיבוב הבא. זה טיפה מוקדם. נמתין באוטו יפה יפה עד שהשיר שלכם יסתיים. עד ששלמה ארצי ימות ותבכו קצת. נעביר את זמננו בריקוד עם מסיכות אב"כ לצלילי עומר אדם ונסמן לכם עם הידיים את כיווני היציאה.