עבור ממשל אובמה, המשא ומתן עם איראן בסוגיה הגרעינית - וההסכם שהושג - מעולם לא היו סיפור גרעיני בלבד. על אף הצהרות חד־משמעיות בדבר כוונתו לטפל אך ורק בגרעין, הנשיא לשעבר אובמה תמיד רצה יותר. הוא שאף להוכיח לאיראן שהוא מוכן לשתף פעולה ולהתפשר, תוך הפגנת כבוד כלפיה ובלי להעמיד את איראן מול עברה הבעייתי בתחום הגרעין. הסכם הגרעין אכן נתפס בעיני הממשל כהישג כפול - הגשמת שתי מטרות־על בתחום מדיניות החוץ: מניעת התחמשות גרעינית, והושטת יד לשלום לאויביה של ארצות הברית. אף שההסכם למעשה בעייתי ביותר, ואף שלא היה כל סימן לשינוי המקווה ביחסי המדינות, הממשל התעקש מרגע ההגעה להסכם להתייחס אל איראן כאילו שינתה כיוון. גם כאשר איראן המשיכה להתנהל בתוקפנות באזור ולהתגרות בארצות הברית, הוא סירב להגיב באופן שעלול היה להעכיר את האווירה ולגרום לאיראן לאבד אמון ואף לזנוח את ההסכם. הציפייה הייתה שאיראן תכיר תודה על המאמצים הללו ותגיב בהתאם.
אלא שאיראן לא שיתפה פעולה עם התוכנית. הסכם הגרעין לא בישר שינוי באינטרסים של איראן בהקשר הגרעיני או בכוונותיה לטווח הארוך. המנהיג העליון הבהיר שהמשטר אינו מעוניין בגילוי כלשהו של שיתוף פעולה עם ארצות הברית מעבר לנדרש סביב הסכם הגרעין. ההימנעות של ממשל אובמה מכל תגובה לפעולותיה של איראן הייתה מאוד נוחה לה - לא כפתיח לשינוי ביחסים הבילטרליים, אלא כביטוי לחולשה אמריקאית, שאפשר לנצלה לקידום מטרותיה של איראן ולחיזוק מעמדה האזורי. בכל פעם שהממשל לא הגיב להתגרות איראנית, כושר ההרתעה של איראן התחזק, והכושר המקביל של ארצות הברית ספג עוד מכה.
"תחת אזהרה"
המכון למחקרי ביטחון לאומי יערוך מחר את כנס "איראן בעידן אסטרטגי חדש במזרח התיכון". האתגר של ממשל טראמפ הוא להחזיר את ההרתעה האבודה. המבחן הראשון הגיע פחות משבועיים מיום השבעת הנשיא, כאשר איראן ביצעה ניסוי נוסף בטיל בליסטי שיכול לשאת ראש חץ גרעיני. תגובת הממשל לניסוי הייתה מהירה ונחושה והצביעה על שינוי חד בגישה. הוטלו סנקציות, והועבר גם מסר לאיראן, שהיא נמצאת "תחת אזהרה" וכי הממשל אינו מתכוון עוד להעלים עין ממעשיה הפרובוקטיביים. וכאשר מאמרים בעיתונות האיראנית הזהירו ממעשה שעלול לספק לנשיא החדש "תירוץ" לתקוף, היה ברור שהמסר ההרתעתי נקלט.
אף שהממשל פעל כפי שצריך, הופנתה כלפיו ביקורת בתוך ארצות הברית, בטענה שהרטוריקה מתלהמת. אבל תגובה למדינה תוקפנית ומתגרה כמו איראן מחייבת הצהרת כוונות ונחישות. ודווקא האיום הלא מפורש של הממשל שידר מסר הרתעתי ללא התלהמות. יסוד ההרתעה מתבטא בכך שאיראן לא יודעת איזו פעולה מתגרה מצדה תגרור איזו תגובה אמריקאית, וביטחונה העצמי מתערער. וזו תוצאה רצויה.
אין, כמובן, אסטרטגיה נטולת סיכונים, וברור שאיראן יכולה להמשיך להתגרות ולהביא את הדברים לכדי עימות של ממש. אבל החלופה של לא לעשות דבר תאפשר ואף תעודד את איראן להתחזק עוד ועוד, ובסופו של דבר לא יהיה אפשר לעצור אותה ללא עימות עם פוטנציאל נזק גדול לאין שיעור. או שתגיע לנשק גרעיני ולא יהיה אפשר לעצור אותה בכלל.
שינוי הכיוון בגישה כלפי איראן מבורך, אם כי מוקדם מדי לקבוע את סיכויי ההצלחה לטווח הארוך. ההצלחה מחייבת שתשומת לבו של הנשיא תמשיך להיות ממוקדת בצורך לעצור את איראן. ממשל טראמפ יצטרך בהקשר זה גם לבחון את שאר החלקים בפאזל המזרח־תיכוני, ובעיקר את ניהול יחסיה של ארצות הברית עם רוסיה.
הכותבת היא חוקרת בכירה וראש פרויקט בקרת נשק וביטחון אזורי במכון למחקרי ביטחון לאומי