על התרגיל המסריח הראשון חתום אביהם הרוחני של ראשי מפלגת העבודה, הלא הוא דוד בן־גוריון "הזקן", אבל כשעוד היה צעיר. בשנת 1931 התקיים קונגרס ציוני שבו אמורה הייתה להתקבל הכרעה בשאלה מהי מטרת הציונות. בסופר קלאסיקו ההיסטורי הזה, עמדו זאב ז'בוטינסקי ובן־גוריון משני עברי המתרס. ז'בוטינסקי ביקש לקבוע שמטרת הציונות הינה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בן־גוריון וחיים ויצמן התנגדו. לז'בוטינסקי היה רוב, יחד עם נציגי המפלגות הדתיות והציונים הכלליים.
כדי לסכל את ניצחונו הוודאי של ז'בוטינסקי, לא בחל בן־גוריון באמצעים. ערב ההצבעה קיבלו כל צירי המזרחי והציונים הכלליים מברק על מידע סודי שהגיע למודיעין של ההגנה, ולפיו קבלת ההחלטה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל תוביל לפוגרום מאורגן ביישוב היהודי. תוכן המברק היה מפוברק לגמרי, פרי מוחו הקודח של בן־גוריון, אבל הוא עשה את העבודה. ז'בוטינסקי איבד את הרוב ואת האמון בשותפיו הקואליציוניים. זה היה הטריגר המרכזי שהוביל בהמשך לפרישתו מההסתדרות הציונית ולהפקרת הזירה הפוליטית המרכזית בידי בן־גוריון.
בכך בעצם נסללה דרכו של בן־גוריון לשלטון יחיד ולביסוס מעמדה של מפא"י כמפלגת השלטון במשך עשרות שנים. באופן מעשי, התרגיל המסריח הזה שהיה כל כולו מבוסס על זיוף, פייק ניוז, הכניס טריז בלתי ניתן לגישור בין ז'בוטינסקי לשותפותיו הקואליציוניות הטבעיות וחולל את "המפץ הגדול" הראשון. כך, בחטא שהיה מזכה כיום את בן־גוריון במושב של כבוד בכלא רמלה, נולדה הברית ההיסטורית בין השמאל לדתיים, שהחזיקה מעמד עד למהפך של '77.
התרגיל המסריח שכמעט הצליח נהגה ובוצע על ידי תלמידו של בן־גוריון בשנת 1990. שמעון פרס, שנתקנא מן הסתם בהצלחת מורו, רבו ואביו הרוחני, ניסה להשיג רוב להפלת ממשלת האחדות הלאומית בראשות יצחק שמיר, שבה הוא כיהן כשר החוץ. בגיבויה של התקשורת החל פרס לטוות את הקורים. הוא התהלך בחצרות ש"ס וחסידי גור ובעיקר בחצרות מפלגת הרעיון הציוני, שהוקמה על ידי יוצאי החלציים של הציונים הכלליים, חברי המפלגה הליברלית בראשות יצחק מודעי, פסח גרופר, ואברהם שריר, בניסיון לעורר מחדש את הברית ההיסטורית של בן־גוריון.
עסקת השוחד הפוליטי הגדולה בכל הזמנים, שבה הובטחו שריונים במפלגת העבודה ותפקידים מיניסטריאליים למשך שתי קדנציות רצופות, צלחה באופן חלקי. ממשלת שמיר אומנם נפלה, אך משהתבררה המזימה לא היה אפשר להאשים את שמיר כשהצליח להשיב לפרס באותו המטבע ולהעביר לצדו בחזרה את אברהם שריר (בקריאה המפורסמת: "אברשה, חזור הביתה"), את אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי מאגודת ישראל ואפילו את אפרים גור, חבר מפלגת העבודה. כשהתברר שפרס אינו מצליח להקים ממשלה חלופית עם שותפיו להפלת הממשלה, זכה הדיל שעשה לכינוי "התרגיל המסריח" מפיו של יריבו הפוליטי, יצחק רבין, ודימויו כ"חתרן בלתי נלאה" רק התעצם.
ארבע שנים מאוחר יותר הוביל יצחק רבין תרגיל מסריח משל עצמו, בעל השלכות מרחיקות לכת. התרגיל הצליח ואנחנו שילמנו בדם. ליד הדיל של רבין, נראה הדיל הפוליטי הפשוט והטבעי בין שלי יחימוביץ' לאיתן כבל כמו משחק ילדים המבוסס על הכלל "שמור לי ואשמור לך". הדיל של רבין - שקנה בתפקידי שר, סגן שר ומיצובישי את הממשלה שהעבירה את הסכמי אוסלו - שירת את הצד "הנכון" במפה הפוליטית ולכן זכה בסופו של דבר לאיתרוג ולכיבוס מלא.
הסכמי אוסלו שגבו אלפי קורבנות והקימו לצד ישראל ישות מפלצתית של טרור חמאס, נולדו בחטא פוליטי. התמורה בגין תמיכתם של גונן שגב (לימים עבריין מורשע בהברחת בסמים) ואלכס (מיצובישי) גולדפרב, שניהם נציגי מפלגת הימין של רפאל איתן ז"ל, לא זעזעה את התקשורת הצדקנית יותר מדי. לא היה לחץ לפתוח בחקירות משטרה (כמו בפרשת בר־און-חברון), ולא היה לחץ להקים ועדת חקירה שתבדוק את הנסיבות ומצגי השווא שהוצגו לשרי הממשלה, לכנסת ולציבור לפני חתימת ההסכמים ולאחר חיזוקה של הרשות הפלסטינית דאז ברובים. נסו לדמיין מה היה קורה לו בנימין נתניהו היה רוקם מיני־מזימה מהסוג שהמיט עלינו את הסכמי אוסלו ותבינו בעצמכם איפה הוא היה גומר.
פוליטיקה בשחור־לבן
אז מה עורר כל כך את התקשורת נגד כבל ויחימוביץ'? הרי מדובר בדיל פנימי בתוך מפלגת העבודה. דיל בין שני אופורטוניסטים. אחד ידוע וגלוי, שאף מעיד על עצמו בהקלטה שכל "הסיעה" שהקים בהסתדרות לא נועדה אלא בשבילו. ואחת, שהתגאתה כל העת בניקיון כפיים פוליטי והתגלתה כאחד האדם. לגבי כבל, הרי אף אחד לא השלה את עצמו ששעבד את ביתו כדי להקים סיעה במטרה להביא גאולה אידיאולוגית לעולם. כולם הבינו היטב שכבל בדורו כחיים רמון בדורו. כל אחד מהם ראה בריצה בהסתדרות לא יותר מקרש קפיצה, או גלגל הצלה פוליטי.
לגבי יחימוביץ', המטרה קידשה קצת את האמצעים. נו, אז מה? הרי מחר בבוקר כשהיא תנהיג את ההסתדרות ותשבית את המשק כאחוזת דיבוק, על מנת לערער את כלכלת המדינה ולקעקע את שלטון הליכוד, כל מגניה משמאל יריעו לה. ה"דיל המסריח" ו"העובדות האלטרנטיביות" שהגישו כבל ויחימוביץ' לתקשורת יהפכו ל"דיל הקדוש".
למעשה, כל מה שיגרום למפלגת העבודה לתפוס נתח בעמודי החדשות, ולהעניק תחושה שהמאבקים הפוליטיים על ראשותה וראשות מוסדותיה הינם יצריים ומלאי סקס־אפיל, רק יהפוך אותה מעולם הולך ונעלם לגורם רלוונטי במפה הפוליטית. תרגילים מסריחים הם האמא והאבא של כל קאמבק פוליטי. ישראלים אוהבים לשנוא קומבינות ולהעריך את מי שעומד מאחוריהן. ככה זה. אופורטוניזם נראה לנו כיום כמובן מאליו.
אבוי לפוליטיקאי שאידיאולוגיה צרופה בעורקיו, שכן היא בעוכריו. היא הופכת כל פוליטיקאי להיות מקוטלג כהזוי, אפור או קיצוני. מכל אלו, הגרוע ביותר הינו האפור. הטלוויזיה הצבעונית סתמה את הגולל על הטלוויזיה בשחור־לבן. כולנו אוהבים לראות את הפוליטיקאים שלנו בשחור ולבן במובן המטאפורי של המילה. אנחנו מצליחים לקטלג אותם כטוב ורע, שחור ולבן, רק לאחר שהם מוגשים לנו ברוטב צבעוני של כישורים פוליטיים, שלידם שמפניה ורודה אמורה להיות צבע חיוור ביותר.