פרולוג: שלושה משוררים שהמפגש עם המילים שלהם היה עבורי מה שנקרא מכונן. שלושתם ילידי חודש מרץ, שהשפה העברית זכתה בעושר הגדול שהם העניקו לה וגם לי. איך הייתי מפברק או מקשקש, אם אברהם שלונסקי לא היה ממציא את המילים האלה. ואיך הייתי מתענג על הצער שבארוחת הצעריים אם לא אברהם חלפי. ואל תגידו לי שאם עברנו את פרעה נעבור גם את זה. שהרי אם תעזבנו יום יעזבך יומיים, כמילותיו של מאיר אריאל.
חלפו הרבה יותר משנתיים. עדיין העגלה נוסעת אין עצור. אבל אתם והמילים היפות שלכם לא נשארתם מאחור.
כמה מילים יפות היו מתרוצצות לכאן ולשם, והנה מזדמן לקראתן עניין מסוים. סובבוהו, הקיפוהו, הסתדרו לפיו בשורה ואמרו, איך אנחנו בשבילך? אמר להן, יפות יפות, אבל איפה אתן ואיפה אני. שבו והתערבבו זו בזו, שבו והסתדרו לפניו בסדר אחר ואמרו, איך עכשיו? אמר להן, הרבה יותר יפות, אבל אתן זה אתן - ואני זה אני. שבו ונתערבבו. שבו והסתדרו לפניו בסדר חדש. שתק ולא השיבן דבר.
(מאיר אריאל)
תמונה ראשונה
סיפורים בחרוזים/ על חייו הנועזים/ של רענו מיקי מהו/ פרק פרק הרפתקה הוא/ והאיש אשר כתבם/ שמו הוא -
שלונסקי אברהם
(אברהם שלונסקי)
אלה השורות הראשונות בחיי שידעתי לדקלם בעל פה. הייתי בן 4, ומניה דודתי, אחותה של אמא שלי, הביאה לי את הספר "עלילות מיקי מהו" של אברהם שלונסקי. זה היה הספר הראשון בחיי שקיבלתי כמתנה ליום ההולדת, ומתנה כזו לא שוכחים. גם אמא שלי לא שוכחת, כי היא נאלצה ערב־ערב במשך כחודש לקרוא לי את כל 220 העמודים של הספר. למה חודש? כי אחרי חודש כבר דקלמתי את הספר כולו. לקרוא עוד לא ידעתי, אבל לפי הציורים של אריה נבון ידעתי איזה עמוד אני מדקלם. כך, בגיל 4 הפכתי לאטרקציה ולמופע שהלהיב את כל בני המשפחה. עלילות מיקי מהו בכיכובי זכו להצלחה גדולה. עד כדי כך גדולה, שלפני כמה חודשים בספונטניות וללא הכנה מוקדמת דקלמתי קטעים מהספר עם פרטנרית לא אחרת מנעמי פולני המובחרת. שנינו התנפלנו בעל פה על החרוזים של שלונסקי בתאווה ובערגה לשמחת כל חברינו ומוקירי זכרנו כשנעמי הייתה פיט ואני פוט.
פיט שואלת:
טוב! אם־כך: אמור לי, פוטי,
מר פטפוטי־ליליפוטי:
איך תבדיל כאן - רז לי, רז: -
בין אווזת לאווז?
פוט משיב:
התשובה היא מפורסמת:
ניגשים אל זה הצמד,
צמד־חמד אווזים
ובלי הרף מרגיזים.
ורואים: אם היא נרגזת,
אז סימן שהיא אווזת:
אם רואים שהוא נרגז,
אז סימן שהוא אווז!
שלונסקי של ילדותי ליווה אותי גם בבגרותי. הוא תרגם לי ולכל אלה שאינם קוראים רוסית את צ'כוב ופושקין וגוגול. הוא תרגם את שייקספיר לעברית אבל לא מאנגלית אלא מרוסית. למה? כי הוא לא ידע אנגלית. מספרים שפעם כשנחת בלונדון פתחו אנשי המכס את המזוודה שלו, שהייתה עמוסה בספרים, ושאלו אותו לעיסוקו. שלונסקי שלא ידע לדבר באנגלית התקשה לענות. כשהגיע המתורגמן, אמר לו שהוא משורר ומתרגם ושבספרים שבמזוודה נמצאים תרגומים שלו לשייקספיר בעברית. לאנשי המכס היה קשה לבלוע את הסיפור הזה. הם לא הבינו איך אדם שלא מדבר מילה אנגלית מתרגם את שייקספיר לעברית. לך תסביר להם שזה שלונסקי שמסוגל לעשות כל דבר עם העברית.
הוא היה להטוטן הלשון שאמרותיו ופתגמיו כבר מזמן הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהשפה שלנו: אורח לרגע רואה כל פגע, ואותה הגברת בשינוי אדרת, ועל טעם וריח אין להתווכח. משורר שרבים משיריו גם זכו להיות מולחנים. ואפילו קופירייטר בעת צרה. כשנאלץ לממן את השבועון הספרותי "טורים" שאותו הקים, הציעו הוא וחבריו לאה גולדברג ונתן אלתרמן את שירותיהם למפרסמים. הם ניסחו מודעות פרסומת תמורת תשלום שמימן להם את הוצאתו של העיתון.
נאום הסקוטי: ויסקי שתה!
נאום הסיני: ספל תה!
נאום הגרמני: כוס בירה!
ואתה, עברי, תשירה:
"לי לא בירה. לי לא ויסקי!
המשקה שלי: 'עסיס', כי
ה'עסיס' לבני עמי
המשקה הלאומי!"
(אברהם שלונסקי)
תמונה שנייה
תחילה בוכים
אחר כך הבכי מתאבן
אחר כך זוכרים דבר אחד ויחיד
את נפילת הבן.
ואין אומרים דבר
או מדברים על גשם ועל מה נשמע
ועל משהו עוד. ועוד על משהו.
והאוזן בין כה לא תשמע.
ושותקים.
וקמים מן הכיסא. ויושבים. וקמים. ושוב.
ויודעים דבר אחד ויחיד:
לא ישוב
(אברהם חלפי)
לפני שהכרתי את חלפי המשורר, הכרתי את חלפי השחקן, שגם בהצגות שלא זכו להצלחה ולתהילה הוא נשאר חקוק בזיכרון. הדמות הכאילו אפרורית. האיש הכאילו מתנצל על הקול שיוצא מפיו. האיש הקטן שכל כך מעורר חמלה והזדהות. כולם זוכרים אותו כאקאקי אקקייביץ' במחזה של גוגול, "האדרת". אני זוכר אותו ב"הערב אימפרוביזציה" של פיראנדלו, שם היה סימפונייטו השחקן מכמיר הלב וכחכם אברהם ב"טורה" של יוסף בר יוסף.
בתפקידו הזכור ביותר, זה של האישון ב"עוץ לי גוץ לי", נרקמה מערכת חברות מיוחדת במינה בין אברהם חלפי ונירה רבינוביץ ששיחקה בהצגה. אברהם חלפי אומץ על ידי משפחתה של נירה והפך להיות בן בית שמבלה את ימיו בביתם של נירה, של שייע בעלה עם הבנות הזאטוטות נילי ודנה.
פעם אחת שאלה דנה בת ה־3 את מילי, הבת שלי בת ה־4:
"איך קוראים לסבא שלך?"
"גדעון", ענתה מילי.
"ואיך קוראים לסבתא שלך?"
"ברוניקה".
ואיך קוראים לחלפי שלך? שאלה דנה שהייתה בטוחה שלכל משפחה יש חלפי אחד בדיוק כמו אצלה.
חלפי, שכונה "משורר מינורי", זכה להכרה ולהיכרות בעיקר בזכותו של אריק איינשטיין. אביו של אריק, יעקב איינשטיין שיחק איתו בתיאטרון. כשנולד אריק התבקש חלפי הרווק הערירי להיות לו לסנדק. אריק איינשטיין לא שכח את סנדקו ותרם המון לשימור זכרו ושיריו.
על הקבר של אריק (אוף, כמה קשה לכתוב את זה) מופיעות שורות משיר של אברהם חלפי:
אני מצמצם את עצמי
כדי נקודה
אלמונית -
שלא להטריד בגופי
מלכויות
תמונה שלישית
שלום יוסף,
אתמול חלמתי שהגעת כך פתאום
שלא יכולתי לדבר מרוב מרוב.
על כן החלטתי יותר שלא לחלום
אני כל כך רוצה אותך קרוב קרוב
(מאיר אריאל)
נקודת זמן מסוימת הפגישה בינינו. הקיבוצניק ממשמרות והנחלאי מהלהקה. לא ידענו, לא הקדשנו מחשבה וגם לא הטרדנו את עצמנו בשאלות על העתיד. הקיבוצניק כתב בעיקר לאירועים בבית ושיחק בתיאטרון הקיבוצים, שם הכיר את תרצה והתאהב בה כמו שידע להתאהב. אחר כך באה מלחמת ששת הימים וכישרונו של הצנחן הקיבוצניק נחשף לכולם עם "ירושלים של ברזל". השיר שהביא את גרסת הלוחמים לשיר של נעמי שמר.
הגדוד רגום פרץ קדימה
דם ועשן כולו
ובאו אמא אחר אמא
בקהל השכולות.
ירושלים של ברזל
ושל עופרת ושל אור
הלא לחומותייך
קראתי דרור.
כשבסוף נפרד מהקיבוץ אמר: אני לא עזבתי את הקיבוץ. הקיבוץ עזב אותי.
נקודת הזמן ההיא התרחקה מאיתנו. היינו ממשיכים להיפגש ב"המוזג". הרבה דיבורים על אלתרמן ושלונסקי. אחר כך יותר ויותר דברי תורה ואמרות חז"ל. אחר כך התרחקנו שנינו מהעיר והאחד מהשני.
בשבוע שעבר הוא היה בן 75. אילולא אותו חיידק שהבעיר בו את קדחת הבהרות, היינו ללא ספק זוכים להתבשם מעוד ועוד שירים שכתובים בשפתו הייחודית ובסגנונו המענג כמו אור החשמל שאת החושך מדגדג.
פתאום בלעדיו...
לקום, להתרחץ, להסתרק, להתבשם,
בלי עיניו, בלי קולו,
בלי ידיו, בלי צחוקו –
איך אפשר?
איך אפשר?
(מאיר אריאל)