הקריאה של ארגוני זכויות אדם למזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש להוסיף את צה"ל לרשימה השחורה של מדינות וארגונים חמושים האחראים לפגיעה סדרתית בילדים בעימותים מזוינים, לצד ארגוני טרור וגרילה ברוטליים כמו דאע"ש ואל־קאעידה, מעידה עד כמה עמוק חוסר ההבנה הקיים בקרב הקהילה הבינלאומית על אודות הקושי של מדינה ריבונית להילחם בארגוני טרור ו/או גרילה, תוך מזעור מינימלי של הנזק הסביבתי הנגרם תוך כדי הלחימה.
במשך שנים סובלת מדינת ישראל מחוסר הבנה עמוק של מלחמתה בארגוני טרור. אחד המקומות הבולטים שבו אפשר לראות זאת הוא דוח גולדסטון, שפורסם לאחר מבצע עופרת יצוקה והיה רעידת אדמה מוסרית מבחינתה של ישראל. בדוח נקבע שישראל פגעה באזרחים לא מעורבים כחלק ממדיניות כוללת. שנתיים לאחר מכן, בטור דעה שפרסם בעיתון "וושינגטון פוסט", חזר בו אומנם גולדסטון מקביעה זו והודה ש"אם היה יודע מה שהוא יודע עכשיו, הדוח היה נראה אחרת", אך בה בעת טען שחוקי המלחמה המופיעים בדין הבינלאומי אמורים להיות מיושמים על ידי ארגונים לא מדינתיים כמו חמאס, באותה מידה שבה הם אמורים להיות מיושמים על ידי צבאות של מדינה ריבונית. לדבריו, חוסר יישום שלהם במהלך לחימה צריך להוביל לחקירה של הצד המפר.
סולם ערכים שונה
טענה זו מעידה ביתר שאת על חוסר ההבנה מאחר שארגוני הטרור שמולם נלחם צה"ל, כמו חמאס, הם בעלי סולם ערכים שונה לחלוטין מזה המקובל על ישראל; הם נוטים שלא להתחשב בחיי אדם - לא בחיי פעיליהם, לא בחיי האוכלוסייה שלמענה הם נלחמים ולא בחיי האויב. כך שאף שהם סמי־צבאיים ודומים לצבא סדיר של מדינה - לא רק שהם לא נלחמים על פי עקרונות הדין הבינלאומי, אלא הם גם מפרים אותם במכוון. אחת האסטרטגיות המרכזיות שלהם היא לפעול מתוך אוכלוסייה אזרחית נגד אוכלוסייה אזרחית ישראלית וחיילי צה"ל כדי לשבש בכוונה תחילה את ההבחנה ביניהם לבין האזרחים. למשל, על ידי שיגור רקטות או פצצות מרגמה ממתקנים אזרחיים כמו בתי ספר, מסגדים, כנסיות ובתי חולים. באופן זה הם שואפים לאלץ את צה"ל לירות לעבר אותם יעדים, וכך להביא לאובדן הלגיטימציה של צה"ל לפעולה ולגינוי שלו ושל מדינת ישראל מצד הקהילה הבינלאומית.
פעולות אלו מביאות לכך שהאחריות על הפגיעה בביטחונם של האזרחים מוטלת על אותם ארגונים ולא על צה"ל. למרות זאת, בעת לחימה, על צה"ל כצבא מוסרי מוטלת, ללא ספק, האחריות לשמור על כבוד האדם של אזרחי מדינת ישראל וחייליה, אך גם על כבוד האדם של לוחמי הצד השני ואזרחיו. כך שעליו לנסות ולצמצם עד כמה שאפשר את הנזק הנגרם לאוכלוסייה האזרחית של הצד השני. עם זאת, עד שהאו"ם וארגוני זכויות האדם ישכילו להבין עד כמה שונה מלחמה בין מדינה ריבונית לארגון טרור ממלחמה בין מדינות ריבוניות, ועד שכללי המלחמה וההצדקות המוסריות לפעולות השונות במהלכה ישונו בהתאם, נמשיך ונראה גינוי בינלאומי כלפי פעולות צה"ל ומדינת ישראל.
הכותבת היא דוקטורנטית לאתיקה צבאית וטרור בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. שימשה כעמיתת מחקר באוניברסיטת ייל