משהו מוזר קורה לאדוקים באמונתם, בייחוד באסלאם הקיצוני וביהדות החרד"לית, כשהם נתקלים ביצור הקרוי "אישה". מתחוללת אצלם מעין רגרסיה לשלב הפרימיטיבי של מרבית תרבויות העולם: "אישה נאה - כלים נאים - דירה נאה" היא הגרסה היהודית של "אישה טיפשה - מטבח - מיטה", אבל העיקרון ברור: היא לא ממש בן אדם שלם, היא רק צלע.
כאשר הם ממש נתקלים באישה שהיא לא אמם, לא האישה שאיתם או אחותם, היא הופכת לחפץ - מהשורש חפ"ץ, במובן של פוטנציאל הסקס שלה. בעוד המעגל הקרוב מן הזן של "היי לי אישה, אם ואחות" מכותר ומוכתר בהילת קדושת המשפחה, המעגל השני, שהוא יתר נשות העולם, טמא למגע, למראה, לתפילה משותפת, ובגרסת חרד"לי המתנחלים גם לשותפות פיזית במאבק על ביטחון המדינה.
שליש מלוחמי הפלמ"ח שהביא לנו את המדינה היו לוחמות, ומחצית מהתנועה הקיבוצית ששמרה על גבולות המדינה בהיוולדה היו נשים. ברחובות מאה שערים מסיבים החרדים את עיניהם באלגנטיות מאישה הצועדת מולם, חלקם עוברים לצד השני של הרחוב, בייחוד אם מבצבצת חלקת עור שאינה מכוסה כראוי. רובם ככולם מתפללים בנפרד, כי קול באישה ערווה, וחלקם ייצא בהפגנתיות כאשר זמרת עולה על במה. באווירת הקסרקטין התורני במכינות הצבאיות מתעלים את הגאות ההורמונלית של הזכרים הצעירים לקרב על ארץ ישראל, כאשר הנשים הן מדוחי שווא, מעין גרסה חרד"לית לסירנות של המיתולוגיה היוונית.
לוינשטיין לא המציא שום דבר שלא היה ידוע מקדמת דנא: שחיילים דתיים במרחק נגיעה מחיילת עשויים לאבד את עשתונותיהם, והוא צודק. למעט
מטרידנים וגסי רוח, אנשים מן היישוב מסוגלים גם להיות בחברת אישה וגם לפתור משוואות מתמטיות או בעיות בעבודה בלי להיסחף.
ברור שיש מתח מיני מובנה בין זכרים ונקבות, כולל סקס שהוא אקט אישי פרטי שבינו לבינה שאינו מחייב השתוללות הורמונים בלתי נשלטת כאשר נמצאים יחד בטנק, או במכונית, או אפילו בלשכת המפקד. בגלל גנרל מטריד מיני לא מסלקים את הבנות מהלשכות, ובגלל בחור ישיבה לא מסלקים בנות מקרבי.
לוינשטיין צוטט בישיבה בשדרות: "מישהו שכב פעם במארב עם בחורה? הדבר האחרון שאתה חושב עליו זה מחבלים. לכן שמים אותם במקומות בלי מחבלים, כמו בערבה. אפילו עכבר סלע אין שם. מי חי בערבה? תאילנדים שעובדים במלפפונים? מאז ומעולם לא היה שם כלום. אז מה קורה במארב הזה?
מתפללים ביחד?".
האמת, האיש סטנדאפיסט לא רע, כמעט בדרגה של הרב אמנון יצחק. על איסור נגיעה בתרגול סחיבת פצוע ביחידות מעורבות אמר שייתכן שכשמדובר בלוחמות הדבר מותר, "ממילא הן נראות כמו קרש".
ללוינשטיין יש גם תובנה משלו על לבושן של צעירות דתיות כחובשות צבאיות: "כיסוי ראש כמו של הטאליבן עם חצאית שמטאטאת את כל הרחוב", לעומת צעירות עם כיסוי ראש חלקי עם "קוקו יפה מרחף באוויר". זה כבר נשמע כמו פטיש שמחייב אנליזה מקצועית, ורק תחשבו שהפסקול של לוינשטיין צרוב בתודעתם של מוצרי פס הייצור של המכינות כשהם מגיעים לצבא ולחיים.
הפער האמיתי
ההשלכות לדברי הרב הן פוליטיות. ה' פתח את פי האתון, והנעירה של לוינשטיין מחזירה את המאבק על זהות מדינת ישראל לקווי היסוד שלה: או מדינת הלכה פרימיטיבית או מדינה דמוקרטית ליברלית.
הכעס בתוך מחנהו על דבריו נבע מכך שלוינשטיין החריב את מסיבת האחדות המזויפת שמנהל הבית היהודי בין חילונים לדתיים. אביחי רונצקי, כיום ראש
ישיבה, לשעבר רבצ"ר, אמר שהוא מתנגד לסגנון אך מסכים עם דבריו, והוא לא היחיד. ולפתע הסגנון של לוינשטיין הופך את שדה הקרב הנכון והרלוונטי על
מהותה של החברה בישראל לסוגיה לשונית ושיעור בהליכות ובנימוסים. אני חושש שזה מה שיישאר במשקע הזיכרון הקולקטיבי אחרי שטיפת המוח של ערוצי המיינסטרים ששיתפו פעולה עם הספין הזה. מה שמפחיד באמת את מגני ומגיני לוינשטיין הוא שלפתע פתאום, במחי סטנד־אפ יעני סחבקי, נפתח הפער האמיתי בינם לבין המדינה ובין הציבור. לא רק הנאור, אלא גם הרגיל.
בגדול מדובר בהיערכות הפוליטית של הכוחות הנאבקים על זהות המדינה, כאשר הן לוינשטיין והן מגניו ניצבים יחד באותה חזית, כלומר רובם ככולם מצביעים כאיש אחד לבית היהודי ומקפידים להתקוטט בינם לבינם על קוצו של יוד כמנהג גוברין יהודאין. גם אם תקומה תפרוש מבנט ושות', עדיין מדובר בקואליציה שדברי לוינשטיין משקפים בנאמנות לא רק את לשונה אלא גם את רוחה.
אלי סדן, שותפו למכינה, מסוכן ממנו. בלשון רכה משברת עצם הוא האיש שמכסה בכפפת משי על אגרוף הברזל החרד"לי בתוך צה"ל, והחבורה הזו מנהלת מאבק ללא פשרות על הדתת צה"ל. אופק בוכריס, המועמד שלהם לרמטכ"לות, התאדה בחרפה ובאתר "סרוגים" קבלו כי בתמונה הקבוצתית של חברי פורום מטכ"ל עם נשיא המדינה נצפה רק חובש כיפה אחד וגם הוא, "למרבה הצער", רק בדרגת תת־אלוף.
תופעת לוינשטיין היא חלק מהתסכול מול המדיניות הנחרצת של הרמטכ"ל איזנקוט, שלא רק אימץ את פקודת השירות המשותף אלא גם העיף מצה"ל את המיסיונרים שלהם והעביר את ענף התודעה היהודית מהרבנות הצבאית לחיל החינוך. לאחרונה ניהלו ארגוני הימין קמפיין השחרה נגד מכון הרטמן והמכינה הקדם צבאית "בינה" ("תעמולה ליברלית מסוכנת") על ניהול סדנאות חינוך בצה"ל. היה ברור, שכאשר התחרות כרוכה בהצעת מחיר, ינצחו הכיסים העמוקים של הלוינשטיינים, שמצדם היו מוכנים לממן את הסדנאות על חשבונם (כלומר על חשבון משלם המסים). איזנקוט ביטל את המכרזים והעביר את ניהול הסדנאות לחיל החינוך.
מבחינתו של סדן מדובר ב"גורמים מחוץ לצבא - פמיניסטיים, ליברליים־רדיקלים כמו הקרן לישראל חדשה"... "הם זיהו שהצבא הוא הזירה הנכונה לעצב את פני החברה הישראלית. וכתוצאה מזה התחילו תהליכים בשנים האחרונות בתוך הצבא שאנחנו מרגישים על ידם מותקפים". סדן צודק, ובמלחמה כמו במלחמה. השאלה היא מה יקדים: תלמידיו במטכ"ל או הסדר מדיני.