מה יעשה אזרח בעל מצפון, שיש לו חברים גם ברשות השידור, המיועדת להיסגר, וגם בתאגיד השידור המיועד להיפתח, ושהוא רוצה בטובת כולם. מה יעשה ואינו רוצה שאלה יפוטרו, ואינו רוצה שגם אלה יפוטרו. האם יספור כמה חברים יש כאן וכאן, ויקבע את עמדתו לפי המספר העדיף? האם ינסה להכריע בסוגיה העקרונית – מה טוב יותר לישראל ולשידור הציבורי, הרשות שתשתקם או התאגיד שיבוא במקומה?
ומה יעשה אם עמדתו העקרונית, זו שאמורה לעזור לו להכריע בהתלבטות בין חברים, היא שאין שום צורך בשידור ציבורי, ושמוטב היה לוותר עליו, בין אם כרשות ובין אם כתאגיד. מה אם עמדתו העקרונית גורסת שמדובר בבזבוז של כספי ציבור? מה אם עמדתו העקרונית גורסת שמעורבות ממלכתית צריך לצמצם, לא להרחיב? במקרה כזה האם עליו להעדיף את עמדתו העקרונית או את טובתם המאוד קונקרטית ומעשית של חבריו העומדים לפני הרעת תנאים או פיטורים?
ומה יעשה אם למרות ניסיונותיו נואש מלהבין את סערת הרוחות המשונה שפקדה את ישראל בעטיו של עניין שולי, זניח? כן יהיה, לא יהיה, יהיה כזה, יהיה אחר. בינתיים, יש עסקים שצריך לעשות עם סין, ויש הבנות שצריך לשמור עם רוסיה, ויש תהיות על הכיוון שאליו הולך ממשל אמריקאי חדש, ויש גבול שמתחמם בצפון, ויש פקקים בכבישי ישראל שמוטב לחלץ. לא צריך מצפון, מספיקה ערנות אזרחית מינימלית, כדי לזהות שמדובר בהבל. מדובר במלחמה שלרוב האזרחים אין בה עניין, ובצדק.
ומה יעשה האזרח הזה בראותו את ראש הממשלה שלו נוהג כילד החומד צעצוע? ומה יעשה בראותו מנהלי תאגיד המתעקשים לגרות בהתרסה את עצביו של ראש הממשלה? ומה יעשה מול גדודים של פרשנים הקובעים בנחרצות שאם גאולה אבן־סער תשדר בערוץ כזה או בערוץ אחר, או אם אריה גולן ישב באולפן כזה או באולפן אחר, או אם את גוף השידור הפוליטי בהכרח הזה תנהל ועדה כזאת או אחרת, שיושב בה פוליטרוק כזה או אחר, אז מדובר בסופה של העיתונות כפי שהכרנו. נו, באמת. השאלה אם הערוץ שכמעט אף אחד לא צופה בו יהיה ערוץ של הרשות או של התאגיד באמת תשנה את חיינו?
בחזרה לעבר
הקרב על השידור הממלכתי מתנהל כאילו ישראל עוד חיה בשנות ה־70. כאילו מדובר במדינה של ערוץ אחד, של שליטה ממלכתית בשיח הציבורי, כאילו מדובר בעולם שאין בו פייסבוק, טוויטר, כבלים, וי־או־די, אינטרנט מהיר, אינסטגרם, נטפליקס, יו־טיוב. כאילו מישהו באמת לא יכול לעבור את היום בלי רשת גימל. כאילו אי אפשר לעשות מינוי זול לאפל מיוזיק ולשמוע באך ובטהובן וגריג ומוצרט בלי טובות מ"קול המוזיקה".
אי אפשר להבין למה ראש הממשלה נלחם על השטות הזאת. אי אפשר גם להבין את מי שסבור שהשטות הזאת תקבע את דמותה של ישראל לדורות הבאים. אם כבר, ראש ממשלת ישראל וממשלתו הימנית ראויים לגינוי על כך שבמקום להציע סדר יום המבוסס על עקרונות של ימין כלכלי ופוליטי, שמשמעותו היא ביטולו של השידור הציבורי, הם מציעים סדר יום מפא”יניקי בנוסח הדור הישן: ברור שיהיה שידור ציבורי, וברור שמי שישלוט בשידור הציבורי הוא מי שנמצא בשלטון, וברור שמי שלא ישלוט בו יתלונן על כך שהוא פוליטי, מוטה ומנוהל בידי רעיית ראש הממשלה, וברור שמי שיהיה מרוצה מהטון החדש של השידור יוכל להתרווח באנחת רווחה ולהרגיש שהנה, הוא באמת עשה את זה.
כמו בן־גוריון, גם נתניהו היה ראש ממשלה יותר מעשור. כמו בן־גוריון, גם הוא ניהל לא רק את הממשלה, אלא גם את התקשורת. כמו בן־גוריון היה לעתים קטנוני ונקמני באורח שאינו יאה למנהיג. כלומר, הוא כבר כמעט בן־גוריון. רק עוד כמה הישגים, רק נעיף את גיל עומר ואלדד קובלנץ, והגענו.