ראשית, גילוי נאות. איני עובדת רשות השידור. מעולם לא הייתי. בשנתיים האחרונות אני עורכת, מפיקה ומגישה כפרילנסרית תוכנית רדיו בקול ישראל בשם "סדר נשים" העוסקת בענייני מגדר וחברה. מה לא נכתב כבר על הקרב בין רשות השידור לבין תאגיד השידור כאן? מה כבר לא נאמר על הגברת הזקנה מרוממה? אמרו עליה שהיא מיושנת, שהיא אנכרוניסטית, שהכל שם מינויים פוליטיים וניהול מסואב רב שנים.
חלק ניכר מכך ודאי נכון, ואין חולק שהשינוי והחיטוי היו חייבים להגיע. ובכל זאת, חשוב לי להביא כאן את הדברים מהזווית שלי, מישהי שהיא ספק חלק, ספק מתבוננת מהצד. לא נולדתי ברדיו. לא שירתי בגלי צה"ל ולא עברתי מעולם קורס כתבים. את דרכי העיתונאית התחלתי לפני כ־20 שנה בפרינט, בעיתון זה.
לפני כשלוש שנים התקשרתי ביד רועדת למנהל קול ישראל דאז ד"ר מיכאל מירו וביקשתי להיפגש איתו. אחרי דחיות, הגעתי לפגישה, חמושה בניירות עמדה, סטטיסטיקה והצעות לפיילוטים. לשמחתי, הוא היה קשוב והציע בהוגנות שאתחיל בהגשת פינה נשית ואשתפשף במלאכת הרדיו. וכך היה במשך שנה.
עם עזיבתו ומינוי מנהל חדש לקול ישראל, פניתי למנהל הרדיו והעורך הראשי של רשות השידור כיום, שמעון אלקבץ, אשר אף שלא הכיר אותי כלל, הביע בי אמון, וכך, בהדרכתו הטובה של מנהל רשת א', התחלתי להגיש שם את התוכנית באופן קבוע. עם הזמן הצלחתי לשכנע את קברניטי הרדיו בחשיבות התחום, וכיום התוכנית משודרת בשידור חוזר גם ברשת האקטואליה המובילה בארץ, רשת ב'.
מדוע חשוב לי לכתוב את כל זה? ראשית, משום שקול ישראל היא רשת הרדיו היחידה בישראל שמשדרת תוכנית מרכזית בנושא מגדר. זהו בעיני גרעין מהותו של שידור ציבורי; שידור תוכני איכות בעלי ערך ועניין חברתי, ללא שיקולי רייטינג בלעדיים. לא תמצאו את זה כמעט באף תחנה מקבילה. נוסף לכך, למרות הקשיים, ישנה פתיחות לקלוט קולות חדשים ולרענן את השורות בא/נשים המוכנים ללמוד רדיו וטלוויזיה מתוך אמונה בעיתונות כמשרתת ציבור.
הדוגמה שלי, כמובן, אינה היחידה. לאחרונה מונתה מגישה חדשה למהדורת השבת, ראדיר כמאל מריח, המגישה הראשונה של מהדורת חדשות מרכזית מהעדה הדרוזית, אשר עושה זאת בצורה מופלאה ורהוטה. גם זו דוגמה מובהקת לתפקידו של שידור ציבורי. וישנן, כמובן, מעלות נוספות: הערוץ הראשון היה הראשון לשדר באיכות HD, היעדר הפרסומות, מחלקת התעודה שאין שנייה לה בישראל, מחלקת החדשות והאקטואליה המקצועית, האוצר הארכיוני ובעיקר צוות מופלא ויצירתי של עורכים, מפיקים, אנשי סאונד, מנהלה ועיתונאים, שחייהם ופרנסתם שלהם ושל משפחותיהם לוטים בערפל זה זמן רב.
השומנים שבהם נודעה רשות השידור כבר אינם קיימים ברובם. מחצית העובדים והעובדות פרשו. את התוכנית שלי מקליט בטובו מנהל האולפנים בתל אביב, היות שאין די טכנאים. כל יום בשנה האחרונה שבו עולים שידורים ברדיו ובטלוויזיה הוא בחזקת נס קטן.
למדינת ישראל יש כיום שידור ציבורי פעיל, מצויד, מקצועי ואמין. שידור שהציבור מכיר ואוהב. גם האגרה כבר אינה קיימת. על כן, יש להמשיך לשפר את הקיים, אבל גם לשמר את מעלותיו. את עובדי התאגיד כאן, אשר מרביתם הם עובדי רשות השידור, יש לקלוט אל תוכה, בדגש על חטיבת הדיגיטל.
במצב שנוצר כיום, אין שום סיבה נראית לעין לחסל את רשות השידור ולזרוק מאות עובדים ועובדות ערב פסח אל הרחוב. בעיני, זו תהיה בכייה לדורות. פרק שחור בתולדות התקשורת הישראלית. אפשר עדיין לעצור את זה.