מאיר איינשטיין. לא היו לו חברי נפש. לפחות לא כאלה שאני הכרתי. ואם היו, כמו תמיד שמרת אותם בפרטיות האין סופית שבה ניהלת את חייך. אבל אני הרגשתי בכל זאת סוג של חבר, כבר אמרתי, אולי לא חבר נפש, אבל חבר שאפשר להמתיק איתו סוד, להתייעץ, לצחוק ולפעמים סתם לקשקש. היינו לא מעט שעות יחד, לעתים אפילו זמן רב. יחסית לאדם כמוך, שידוע כאחד שאינו משחית זמן על שיחות בטלות, זה היה המון. ישבנו לא מעט יחד בתחנה, באולפנים, במגרשים, ברכב שלי וקשקשנו. בחנו, שאלנו, צחקנו, ואפילו ביטלנו בבוז לא מעט דברים שידענו שאין להם שום בסיס.
היה שלב אחד לאורך כל החברות בינינו, שהתהדקה בשנים האחרונות, שידעתי שעברתי את "מחסום הפרטיות של מאיר". וזה היה מחסום! זה קרה בלילה אחד שהיינו בדרך לאולפן ערוץ הספורט. אז משום מקום אמרת לי: "יוני, אני רוצה להזמין אותך ואת אשתך למסעדה טובה...". מובן שזה היה רגע מכונן מבחינתי. מאותו שלב השיחות בינינו הפכו לפתוחות מאוד, ושוב אני מדגיש, בסטנדרטים של מאיר כמובן.
אדם אחרי מותו הופך ל"קדוש", אבל בעיקר לאחד שרק שבחים מרעיפים עליו... ומיד לאחר מכן יהיה מי שבדרך כלל יאמר: "במקרה שלו זה באמת ככה...". אז זהו, שבמקרה של מאיר היו גם רגעים מאוד מאוד מורכבים. לא אומר קשים ולא נסבלים, אבל בהחלט בעייתיים. בהווייתו הוא היה "איש דורש", לא מתפשר. קפדן ללא לאות, עקשן על גבול המעצבן. אחד שמאמין בצדקת דרכו, כי זו הייתה הדרך היחידה ואין אחרת.
אני זוכר שהיו לנו גם לא מעט ויכוחים, אחד מהם אפילו גלש לטונים צורמים, אבל בסופו של יום כאנשי מקצוע ידענו להסתדר. לימים הוצע לי להצטרף כחבר פאנל בטלוויזיה. ברזי אמר לי "תבוא, נעשה חיים עם מאיר...".
למאיר תמיד הייתה דרך. הוא הלך בדרכו שלו גם עם המחלה הארורה הזו. בשקט. בלי להיות נושא הדגל של שום מחקר תרופתי. בלי לעמוד בראש המחנה ולצעוק "למה אני!". בשקט הוא עזב אותנו, אבל בייסורים כבדים. אני יודע כי ביקרתי אותו בביתו. ראיתי אותו ברגעים הקשים ביותר. ישבתי לידו. ראיתי את הקושי במבט שלו. ראיתי מאיר מיוסר, אבל לא חסר אונים בשום שלב. אולי כן, אבל לא לידי...
באחד הביקורים האחרונים אצלו דיברתי, בעיקר אני. הוא רק חייך. ראיתי אצלו את התסכול העמוק. ראיתי שהוא חד כמו תער, המוח עובד כמו מוחו של איינשטיין, אבל הגרון נחנק. "למה זה מגיע לו?", שאלתי את עצמי. עולם הספורט והעולם שלנו התחברו יחד לפני יותר משני עשורים. באחת הנסיעות המשותפות שלנו לחו"ל, אני מטעם "מעריב" והוא במסגרת הטלוויזיה, יצא לנו להיות באותו מלון, יצא לנו אפילו להיות באותה קומה במלון. אני אומר יצא לנו, כי מי שנסע עם איינשטיין לחו"ל, מי שהיה איתו בבית מלון, יודע כמוני, הוא לא היה איש של דרינקים בלובי, גם לא של קשקשיאדה אל תוך הלילה. הוא היה איש של עבודה. לא היסטרי, לא אובססיבי, אבל יסודי. קפדן, ידען בלתי נלאה. אמילי נוטומב, סופרת בלגית הכותבת בצרפתית, אמרה פעם "החוכמה לעולם איננה עומדת לצדו של הדברן". אמרה ונשארה בחיים, אבל אצל מאיר זה היה בדיוק הפוך. החוכמה עמדה לצדו כדברן. הוא היה שופע דברנות וחוכמה.
נקטף באכזריות
החיבור שלי ושל מאיר עלה שלב עם השנים בעקבות הפרסומים שלי לאורך העשורים ב"מעריב". זו הייתה סיבה מספיק טובה עבורו להפוך אותי ליקיר התוכנית שעלתה לאוויר בתחילת העשור. מאוחר יותר הוא ביקש ממני להצטרף כחבר קבוע בפאנל. היססתי בגלל המרחק, אבל הוא כל הזמן נהג לומר לי: "הנסיעות קשות, אבל אתה נהנה בתוכנית וזה מפצה".
אחרי שלמדתי להכיר אותו גיליתי כמה דברים מאוד מושרשים באופיו המקצועי. למשל, הוא מעולם לא פנה לספורטאי, מאמן או עסקן ובדק איתו מידע כלשהו אלא אם הזדמן לו לפגוש אותו על הדרך. הוא גם מעולם לא ביקש באופן אישי ממישהו לעלות לשידור. היו לו סנג'רים. אני אחד מהם, שהוציאו עבורו את הערמונים מהאש.
כשאמרו לי לכתוב על איינשטיין, שאלתי: מאיפה להתחיל? על מה אכתוב? על המחלה שהייתי בין הבודדים אולי שידעו על קיומה לפני השידור הדרמטי בערוץ הספורט? על הקשר עם המשפחה? אז זהו, שקשה לי עם זה.
יש לי עוד עשרות נקודות שדרכנו הצטלבו בהן. מחויכות, מקצועיות, חבריות, אבל נעצור כאן. נעצור כי הלך לי חבר וזה קשה. חבר שלימד, שכרך סביבו לא מעט ג'ורנליסטים שאם רק יאמצו חלק מהיושרה, המקצועיות, הענווה, החיוך המבויש, ובעיקר היכולת השידורית האלוהית המלווה בדבקות בפרטים ובעובדות, אז הרווחנו משהו ב־65 השנים שמאיר היה איתנו ונקטף, יש לומר, באכזריות.
אני אסיים במה שאמרה לי שלשום בלילה רעייתו הגיבורה אולי איינשטיין: "אני כבר מתגעגעת לדיקטטור שהיה לידי למעלה מ־40 שנים". גם אנחנו.