לא אהבתי את מה שעשו לרחבעם זאבי. הרבה צביעות דבקה באלה שהתנגדו להנצחת שמו של גנדי על מבנה קטנטן בשער הגיא, כדי לכבד את פועלו למען עם ישראל. איש מהם לא עשה זאת בידיים נקיות. אנשי הקבוצה שהובילה את המאבק ביקשו להראות, כביכול, שמחנה הפלמ”ח ידע תמיד לשמור על טוהר הנשק, ביטוי מכובס, שמשמעותו האמיתית היא שמותר להרוג באמצעות הנשק רק למטרות ראויות, שאותן מגדיר, כמובן, מי שמחזיק בנשק, ומכאן שלא יהיה זה ראוי ששמו של מי שהיה לחלק אינטגרלי של המחנה האחר יונצח במקום הזה; מה שיפגע, לטענתם, במורשתו של המחנה שלהם. כל שאר האמירות שנאמרו בעניין זה היו מחוסרות הגינות.
ההסבר הפורמלי של המתנגדים היה שגנדי לא לחם במקום הזה. וזהו, ללא ספק, תירוץ עלוב במיוחד. על שמו של יצחק רבין נקראו ברחבי הארץ עשרות מקומות שהוא לא נלחם בהם - ואיש לא הרים קול צעקה. ואגב, דווקא במקום שבו הוא באמת היה, על חוף הים בתל אביב, בעת ש”התותח הקדוש”, כהגדרתו בידי בן־גוריון, ירה באלטלנה וגרם למותם של לוחמים רבים ולפציעתם של אחרים, זכרו של רבין לא הונצח.
אבל לא זה העניין. לגנדי יש חלק חשוב במורשת של הפלמ”ח על כל גווניה. הוא השתתף בקרבות רבים, לפני מלחמת השחרור ובמהלכה, והוא היה שותף למהלכים אין־ספור שבמסגרתם כפריים פונו מבתיהם. הפלמ”ח לא יכול לברוח מעברו. הוא היה הזרוע המבצעית, שבאמצעותה נכבשו שטחים נרחבים ביותר, שלא היו כלולים בתוכנית החלוקה כחלק מהמדינה היהודית. אינני מלין על כך, כמובן, אבל חשוב לי לומר שמי שמגנה את גנדי על מורשת הטרנספר שהוא הוריש לכולנו, לא יכול להתכחש לעובדה שזאת הייתה המדיניות הרשמית של התנועה הציונית - והפלמ”ח סייע לה בכל מאודו.
אז לבוא עכשיו ולומר שגנדי פסול להנצחה בגלל מורשתו – וזאת האמת ואין כל אמת אחרת – זאת התחסדות שלא היה לה מקום. ואגב, אני לא זוכר את חיים גורי או את חבריו לעמותה מתנצלים על חלקו של הפלמ”ח בתקופת הסזון, בעת שעשרות חברים באצ”ל ובלח”י הוסגרו לידי המשטרה הבריטית – לאחר שחלקם עברו סדרה של עינויים בכמה קיבוצים. חברים בקיבוצים האלה הם כיום מראשי המתנגדים לתנועת ההתיישבות ביהודה ובשומרון.
כך או אחרת, מי שמקונן עתה על גלי השנאה ששוטפים את החברה במקומותינו, אסור לו לשכוח שמקורותיה לא נמצאים במחנה הימין. לא מנחם בגין ולא זאב ז’בוטינסקי המציאו את השנאה לאחר. מי שסירב במשך שנים לקרוא למנחם בגין בשמו היה בן־גוריון.
אז שלא יספרו לנו עכשיו בוגרי הפלמ”ח שהם נאבקים על טוהר המחנה שלהם. זה היה לא הגון מה שהם עשו לרחבעם זאבי. להילחם באדם שנרצח בידי בני עוולה לפני למעלה מ־15 שנים - זאת לא חוכמה גדולה.
במקורותינו נאמר “אחרי מות, קדושים אמור” – וכך ראוי לנהוג. כך גם נהגו ברבין לאחר הירצחו. איש לא ביקש לפקוד עליו עוונות מן העבר – והיו כאלה לא מעטים. אסור היה לבעוט בזכרו של רחבעם זאבי. השחרת שמו, משום שהוא כבר לא משלנו, כדי להשיג מטרות פוליטיות, הייתה חצופה - ולא ראויה.