שוב, כמו בכל שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, התקשורת מוצפת נתונים על מספר ניצולי השואה החיים בישראל, על אלה הנפטרים מדי חודש, על מספר מקבלי הקצבאות ועל הניצולים הרבים המתקשים ברכישת תרופות, מזון ועוד. כזכור, בשבוע שעבר פורסם דוח מבקר המדינה, שצייר תמונה עגומה בנוגע למצב ניצולי השואה בישראל ואופן הטיפול בהם בידי המדינה. המבקר מנה בדוח שורה של ליקויים בטיפול בניצולים, בהם רבים הממתינים עדיין לדיור ציבורי; רבים שאינם מקבלים טיפולים סיעודיים המגיעים להם והחקיקה הסבוכה שמונעת מניצולים רבים לממש את זכויותיהם.
אילו היה מדובר בניצולי שואה החיים במדינות באירופה, קברניטי המדינה היו בוודאי משתנקים, קוראים "געוואלד" ויוצאים בקריאות נגד. אך בכל הנוגע לטיפול בניצולי שואה בארצנו, מלבד כמה חברי כנסת שפועלים לקידום תנאי מחייתם של הניצולים, קולם של רוב נבחרי הציבור אינו נשמע. לפני שבע שנים ניהלתי מאבק, כדי לסייע לסבי ז"ל לקבל את הזכויות המגיעות לו מתוקף היותו ניצול שואה. לא אשכח את הזלזול, חוסר ההבנה וההתנשאות, שבהם נתקלתי בבואי למצוא פתרונות למצוקתו. היחס שבו נתקלתי היה עדות לחברה שלא מכבדת את עברה.
גם היום, ככל הנראה, יתכנסו קברניטי המדינה, שמשכורתם החודשית יכולה לכלכל בנקל עשרות ניצולי שואה שידם אינה משגת, יגיעו לטקסי יום השואה, בעיקר לאלו המצולמים, יבכו את מר גורלה של האומה ויעלו את נס את התקומה. ושוב נשמע סיסמאות ריקות מתוכן על סכנות האיום האיראני ומשפטים כגון "לעולם לא עוד" ו"אסור לשכוח את חשיבות החיים עצמם".
אך מה השתנה היום הזה מכל ימי השואה והגבורה שקדמו לו? האם למדנו לחזק את ניצולי השואה? האם מצבם של הניצולות והניצולים השתפר? האם השירותים הניתנים הלכה למעשה בידי המדינה לניצולי השואה הנם מקיפים ומנוצלים במלואם? האם כל הניצולים אכן מקבלים קצבאות הולמות? היכן כל הכספים שהובטחו להם?
כמה חבל שרק כמה ימים בודדים בשנה מתעוררת המדינה וזועקת את זעקתה של יהדות אירופה שנחרבה. המוני הישראלים הצופים בשכניהם ניצולי השואה ניזונים משאריות מזון ונאלצים לוותר על טיפולי שיניים, על חימום ועל תרופות, היו צריכים מזמן להשמיע את קול זעקתם. מדוע אנו ממשיכים לתת יד לרשויות המדינה, המקצות משאבים ותקציבי עתק לחזקים ורומסות בבוטות את החלשים? עוד דוח של מבקר המדינה, עוד ועדה, עוד דיון דחוף, עוד שיחות טלפון, עוד מיילים וכמובן, עוד כותרות בעיתון - לא הם שיביאו להקלת מצבם של הניצולים, כי אם מעשים נחושים ומידיים, שישיבו להם ולבני משפחותיהם את כבודם - וגם את כבודנו.
הכותבת היא דור שלישי לניצולי שואה, נכדתם של צבי ולאה קלימכר ז"ל