המציאות של נשים במשק הישראלי עגומה יותר מכפי שנדמה לנו. לפי נתוני הלמ"ס, פער השכר בין גברים ונשים בישראל עומד על 31.7% (מקום רביעי ב־OECD). לא רק שאנו כנשים התרגלנו לקבל פחות כסף על אותה עבודה, אלא שכבר שמעתי כלכלנים רבים טוענים שהבעיה היא שנשים פשוט עובדות פחות שעות, ולכן מרוויחות פחות. האומנם?
קודם כל, נשים - בעיקר אמהות - אכן עובדות פחות מגברים: 36.7 שעות שבועיות לעומת 44.9 של גברים. 29.5% מהאמהות עובדות רק במשרה חלקית. הנה, יאמר אותו כלכלן, פה טמון פער השכר. אלא שיש שתי בעיות עם הטענה הזאת: ראשית, מי קבע שאישה צריכה לעבוד פחות מלכתחילה? למה אחרי שנולדים ילדים, מובן מאליו שהאישה היא שצריכה להקריב את הקריירה שלה כדי לטפל בהם? שנית, גם כשמחשבים את ההכנסה הממוצעת לשעת עבודה מתגלה פער של כ־15% בין גברים לנשים, אז אולי בכל זאת יש כאן איזו אפליה? וכיצד מתקנים את העיוות הזה, שפוגע גם בנשים וגם במשק כולו, שלא ממצה את הפוטנציאל שלו?
שלושה מרכיבים לפתרון
לפתרון, שתקף גם לצה"ל, יש שלושה מרכיבים. הראשון הוא המדינה, שצריכה להחליט שהנושא הזה מספיק חשוב ולעודד נשים לצאת לעבוד, לחוקק חוקים שיגבירו את השוויון ולפקח עליהם. בנורווגיה, לדוגמה, שם שיעור השתתפות הנשים בכוח העבודה הוא מהגבוהים בעולם, הזינוק בעבודת נשים בשנות ה־70 הגיע בעקבות יוזמות ממשלתיות לסבסוד מעונות יום וחופשת לידה מוארכת.
המרכיב השני בפתרון הוא המעסיקים. כמו כמעט כל דבר טוב בכלכלה, החברות עצמן הן מחולל השינוי. כאשר המעסיקים יפנימו את החשיבות של שוויון מגדרי בעבודה להצלחת העסק, כמו שהראו מחקרים רבים, הם ימצאו פתרונות יצירתיים, כדי לאפשר לנשים לעבוד יותר ולהרוויח יותר. באינטל, לדוגמה, יש לנו רשת של העצמה נשית ומנטורינג, שמאפשרת לנו לתמוך אחת בשנייה ולהתקדם. יש גם יום עבודה מהבית, שעות גמישות ומשרות אב, בונוס על גיוס נשים ועוד פתרונות רבים ופשוטים, שכל חברה יכולה ליישם.
הצלע השלישית במשולש היא הנשים עצמן. אנחנו חייבות להתחיל לדרוש את מה שמגיע לנו, להילחם על מה שחשוב לנו. אנחנו צריכות לדחוף את עצמנו קדימה, בלי להתחשב בתווית שאולי ידביקו לנו. אנחנו צריכות להציב גבולות גם בתא המשפחתי ולוודא שהנטל מתחלק בצורה שווה בין בני הזוג. עם דור חדש של לוחמות, אולי נצליח להבקיע לעבר השוויון.
הכותבת היא סמנכ"לית קשרי חוץ, ממשל וקהילה באינטל ישראל