אמש נזכרתי ביום הראשון לשידורי החדשות ב־1968, אחר כך העברתי בזיכרוני כמה דמויות מופת בתקשורת העברית הישראלית: קירשנבאום, לונדון, שילון, יערי, אלוני, יבין, אחימאיר, אלכס גלעדי, קרפין, רם עברון, טסלר, טוקר. ראיתי את ביקור סאדאת, ועידת מדריד, מלחמות ישראל, אינתיפאדות, אברמוביץ', אריה גולן, רזי ברקאי, ניסים משעל וישראל סגל, יורם רונן, רד אלינו אווירון, "אנחנו במפה" ו"הו הא, מה קרה, צסק"א אכלה אותה".
הצליח כאן הפוטש נגד חופש הביטוי. הם כנראה אינם מבינים ממלכתיות מהי ולא את משמעות השידור הציבורי. הם רצו לסלק את השידור הנקי מרווחים מסחריים. הם מאמינים ש"האח הגדול" יביא את "הכספומטים" של אברי גלעד ל"שורדים באיים מרוחקים" ואלה יקנו את המנות של השף המנצח וכשהבטן מלאה יצחקו וייטב להם ב"ארץ נהדרת".כך חושבים שככל שהעם בור כך יאמין לשלטון המבוהל והמפוחד.
ביטול השידור הציבורי יירשם כאירוע חשוב בהוויה הציונית. לא זו של ברנר ובובר, לא של בגין ובן־גוריון, לא של יערי וחזן, לא של אריק ואלון. הם בנו מדינה ורצו חופש ביטוי ונלחמו למענו. היום אנחנו בעידן השיח השטותי. בהתחלה היה "פנס קסם". הלך הקסם והלך הפנס. יש היום תרבות "הצינור" והבלה בלה בלה. לא עוד "עמוד האש", "תקומה", "גחלת לוחשת" ועוד. מדינה שאיבדה את שפיות הדעת לטובת בידור ושעשועים.
ציפיתי לתומי שיתפתח משבר קואליציוני, שהעיתונות הכתובה לא תופיע ליום אחד, אבל זו רק מחשבה תמימה. היום "מבט" ומחר האש תצית שדות אחרים. לא אלומת האש של יזהר סמילנסקי, אלא הפירומנים המודרניים, עלק מודרניים. אלה חבורה של ציניקנים, שיש להם תשובה ניצחת לכל נושא.
זה יום עצוב, קשה לי להחזיק את השלט הערב ולחפש ארוץ אחר. לא אראה את יובנטוס ולא את מונאקו, לא את ערוץ 2 ולא את 10 ואת אלג'זירה. היום יישאר המסך שחור.
שלום לך עיתונות נהדרת! שלום לך מדינה "שפויה".
הכותב כיהן כראש חטיבת החדשות בערוץ הראשון