לא אחת פונות אליי נשים המתארות כיצד בגלל מחלוקות או ריבים, לעיתים זניחים ושוליים, בני זוגן מתרחקים ומסתגרים בתוך עצמם ויכולים אף לגרור את המצב במשך שבוע ויותר. מסתבר שהמנגנון הזה, של ריחוק, סגירות וחוסר יכולת או רצון לדבר על הבעיה, מאפיין לא מעט גברים בימינו ומותיר נשים רבות בתחושה של חוסר תקשורת ובעיקר של חוסר אונים. הילדים שנמצאים פעמים רבות בבית ועדים למתרחש בין ההורים ולאווירה כולה, מושפעים אף הם מההתנהלות וסופגים את האנרגיה השלילית שנוצרת כתוצאה מהמצב.
נראה כי גברים רבים אינם יודעים כיצד לפרוק את התסכול, הכעס או העצב, אינם יודעים כיצד להתנהל אל מול בת הזוג שלהם ומעדיפים לנקוט בהימנעות. הם מתרחקים, מתכנסים לתוך עצמם ולוקחים זמן, לעיתים זמן רב מדי, על מנת "להתקרר" ולהירגע. כלומר, במקום להוציא, לדבר ולשחרר את הרגשות שלהם, הם משאירים את התחושות הקשות והשליליות בפנים ופוגעים בעצמם ובסביבה.
גברים רבים מגיבים כך, איפה הבעיה?
הבעיה בהתנהלות הזו, שהיא כמובן אוטומטית לרוב ומנהלת את הנוקטים בה, היא שיש בה אלימות. זו לא אלימות במובן הקלאסי והאקטיבי שלה, אלא במובן החמקמק והנסתר, הפאסיבי. כשאדם מסתובב כעוס בבית, בת הזוג שלו מרגישה פגועה וחבוטה והיא מפתחת רגשות אשמה וחשה אחראית למצב. לעיתים היא חוששת להתקרב לבן הזוג או לנסות לפייס אותו, וכפי שתיארה בפניי אחת הנשים בקליניקה, היא אף מרגישה כמו "שק החבטות" של בן זוגה.
גם כשהאישה אינה הגורם לתחושות השליליות של בן זוגה, היא זו שנאלצת לספוג את ההשלכות כשהיא בסביבתו. ישנם גברים החוזרים הביתה כעוסים או מאוכזבים מיום עבודה לא מוצלח או מסיבה אחרת ומוציאים את תסכולם על הנשים ואף על הילדים שלהם. זהו מנגנון פסיכולוגי בשם "התקה", שבמסגרתו מטען רגשי של דחף או רגש מסוים מועבר מהאובייקט המקורי שלו לעבר גורם אחר. בשעה שאיננו יכולים לפרוק את הכעס שלנו על המנהל, למשל, אנחנו יכולים לפרוק אותו על בני הזוג שלנו, למרות שאין להם כל חלק או נגיעה בנושא.
השלכה שלילית נוספת של מנגנון הריחוק, שלעיתים רבות מאפיין גברים באופן ספציפי, היא הדוגמא האישית שאנחנו מעבירים, כמובן מבלי להתכוון לכך, לילדים שלנו. הבנים שלנו, המזדהים עם דמות האב, לומדים ממנו כיצד לכעוס, באמצעות התבוננות שקטה. הם לומדים כיצד לפתור בעיות, או כיצד לא לפתור אותן. הם לומדים כיצד מתנהגים ומגיבים כשכועסים, או כיצד לא מגיבים. הם לומדים כיצד לפרוק כעס ורגשות שליליים או כיצד להחזיק הכל בפנים בזמן שהסביבה כולה מוחזקת כמעין "בת ערובה".
הפמיניזם והפמיניסטיות שמים דגש על הציפיות החברתיות שלנו מנשים בחברה, אך גם על הציפיות החברתיות שיש מגברים בחברה. מאוד ברור כיצד על גבר "אמיתי" לנהוג. בתהליך החיברות (הסוציאליזציה) שלנו, אנו יונקים וקולטים דפוסים, כללים, נורמות וערכים מהסביבה ומהמשפחה שלנו ובהתאם לכך אנו מפתחים את האישיות שלנו ואת דפוסי המחשבה וההתנהגות שלנו.
מעניין לחשוב מה גברים בחברה שלנו סופגים בתהליך החיברות שלהם. אני זוכרת, למשל, ששמעתי שכנה צועקת על בנה בן ה-4: "מה אתה בוכה כמו הומו?". זה מקרה אמיתי לחלוטין והוא בוטה מאוד. אך ישנן אמירות שגרתיות ונפוצות יותר שאנחנו כמעט ולא נותנים את הדעת על ההשלכות שלהן: אנחנו מצפים מהבנים שלנו להיות גיבורים אם הם קיבלו מכה כואבת ולא לבכות או להראות שכואב להם, למשל.
חינוך לזוגיות טובה מתחיל כבר בילדות
אך האם המסרים שאנו מעבירים לילדים שלנו בגיל צעיר מציידים אותם בכישורים הנכונים לחייהם הבוגרים? אם נלמד את הבנים שלנו כיצד לפרוק כעס, כיצד לבכות כשכואב, כיצד לדבר על מה שמפריע להם, נצייד אותם בכלים חשובים מאוד להמשך חייהם. אותו ילד שחוזר הביתה מהגן ומספר לאמא שלו שהציקו לו בגן והוא בכה, יגדל ויוכל לחזור הביתה מהעבודה ולשוחח עם אשתו על המנהל שהתנכל והרגיז אותו, במקום להסתובב כעוס ומרוחק ולהוציא עליה את התסכול, ובכך לפגוע בזוגיות שלהם.
הכלים שאנחנו מקנים לילדים שלנו בגיל צעיר ישמשו אותם בבגרותם ויסייעו להם לחיות חיים מאושרים ומספקים יותר; הם יסייעו להם להגשים זוגיות ומשפחתיות טובות יותר; הם יאפשרו להם להיות בני זוג טובים יותר ובני אדם שיודעים כיצד לפרוק את התסכול, הכעס והכאב שלהם.
הפמיניזם משחרר גם גברים?
הודות לפמיניזם ולשאיפתו לטשטש את גבולות המגדר ולאפשר לגברים ולנשים יותר חופש להיות מי שהם, משוחררים מכבלי האילוצים והמוסכמות החברתיות, נשמעים לאחרונה יותר ויותר קולות שעוסקים בגבריות החדשה. כפי שכתבה, למשל, נגה כהן על הלחץ שבו נתונים גברים בעת קיום יחסי מין וכפי שכתב בספרו "הדרמה של הגבריות החדשה", ד"ר גבריאל בוקובזה.
במסגרת ראיונות שערך בוקובזה עם גברים בנושא הגבריות, בתגובה לשאלה "מהי המשמעות של להיות גבר בשבילך?" השיב אחד המרואיינים: "לא להיות רגיש מדי? לא להיות נשי ועדין?" כלומר, הגבריות מוגדרת בתור ההיפך ממה שאנחנו מחשיבים כ'נשי'. כך שכדי להיות גבר באמת, יש להיות גברי, לא רגיש ולא עדין. ומכאן, שכאשר אני נפגע, נעלב או כעוס, אסור לי להראות זאת, אחרת אתוייג כ'נשי', כ'נקבה' או כ'הומו'.
בוקובזה כותב בנוסף שהגבר מתכחש למרבית הקשיים שלו, מפני שהכרה בהם מאיימת על זהותו, וכך נמנעת ממנו היכולת לבקש תמיכה או עזרה. לפיו, הדרישה למושלמות ולאחידות מצמיחה חוסר שליטה, שבר וכאב. מאפיינים אלה של הגבר באים לידי ביטוי כאשר הוא חש מתוסכל, פגוע או כאוב במסגרת הזוגיות שלו ואיננו מרגיש שהוא יכול או רשאי לתת ביטוי לרגשותיו.
אז מה עושים?
ראשית, מרשים לעצמנו להביט בנו ובמנגנוני ההגנה שקיימים אצלנו. כפי שמרמז שמם, הם אכן מגינים עלינו בהיבטים מסוימים, אך במקביל הם גם חוסמים ומחבלים לנו ביחסים. היכולת להכיר את עצמנו ואת ההתנהלות שלנו היא צעד חשוב. צעד שני הוא היכולת לדבר על הדברים או לכתוב אותם. לא בעיצומו של משבר, אלא בזמן מתאים ונוח, כשיש ערוץ תקשורת פתוח. אפשר ורצוי לשוחח עם בת הזוג ולראות כיצד אפשר יחד להתגייס לטובת שינוי. מה יכול לסייע לבן הזוג לפרוק את הכעס או אולי אף להימנע ממנו ומצד שני, אילו דברים מחריפים את הבעיה וכדאי להימנע מהם?
בנוסף, כדאי לברר יחד גם כיצד ניתן לקצר את משך זמן הריחוק. ישנם זוגות, למשל, שמסכמים ביניהם שלא הולכים לישון כעוסים אף פעם. זו דרך טובה, אך לא תמיד קלה ליישום, באמצעותה בני הזוג יודעים שלפני שהם ילכו לישון, הם יוכלו לדבר על הדברים, אפילו במיטה, על מנת להימנע מללכת לישון גב אל גב, כעוסים ומרוחקים.
ייתכן שאצל חלק מהגברים קיים קושי ממשי להיפתח ולדבר עם בת הזוג ובמקרים כאלה ניתן לשקול פנייה לאיש/ לאשת מקצוע שיוכלו באמצעות כלים לסייע וללמד כיצד לשלוט ולנהל את המנגנונים השונים המתחוללים בנפשנו. חשוב להדגיש כי מנגנון הריחוק הוצג כאן כמנגנון שמאפיין גברים, אך ישנן מערכות יחסים רבות שבהן דווקא האישה נוקטת במנגנון זה וייתכן שאף שני בני הזוג נוקטים בו. החלוקה המגדרית כאן אומנם מקטלגת, אך היא מעוגנת במציאות שאני פוגשת במסגרת עבודתי ובכלל.
יעל כהן מרדכי היא יועצת זוגית מוסמכת ומאמנת לזוגיות בריאה. מרצה, כותבת ומנחת סדנאות.