בשבוע שעבר פרסם אתר מדלן את מפת החינוך של ישראל. המפה מבוססת בעיקר על הישגיהם של תלמידי ישראל במקצועות הליבה - עברית, מתמטיקה, אנגלית ומדעים וטכנולוגיה, על פני השנים 2012 עד 2016. מהמפה ניתן ללמוד הרבה, על הפערים בין מרכז לפריפריה, בין עשירים לעניים ובין יהודים לערבים. אך מה שצד את עיניי הוא הישגם הנמוך של תלמידי ישראל בשפה העברית.
באופן עקבי, בכל היישובים, מכל המעמדות ומכל האזורים הגיאוגרפיים, לכל אורך השנים, ממוצע הציונים של הדור הצעיר בעברית נמוך מביתר המקצועות. ככל שיורדים בדירוג הסוציואקונומי של היישוב, כך הפער בין העברית למקצועות האנגלית והמתמטיקה גדל. כך למשל, בערד ובדימונה הפערים בין עברית לאנגלית הם של 17 ו-26 נקודות, בהתאמה.
המשמעות היא שתלמידי ישראל מתקשים בהבנת חומרים כתובים ובגיבוש דעה מנומקת לגבי הנושאים הקרובים ללבם: כ-60% מהציון במבחני העברית ניתן על הבנת הנקרא, כלומר על הבנת המידע המוצג בטקסט והטיעונים המרכזיים המופיעים בו. עוד רבע מהציון ניתן על הבעה בכתב, המעידה על יכולת של התלמיד להעריך את הנושאים הנידונים בטקסט ולהביע דעה וביקורת לגביהם. רק 15% מהציון ניתן על לשון, תחום הנחשב לטכני וקשה יותר להבנה ויישום. על פי הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך (ראמ"ה), היכולת להבין, להשתמש ולהעריך באופן ביקורתי טקסט כתוב חשובה "להשגת יעדיו של הפרט, לפיתוח הידע והפוטנציאל שלו ולתרומתו לחברה".
בשונה מהעמדה הרשמית הממסדית, יש שיטענו שבעידן של מסרים מהירים ודימויים, היכולות הללו מאבדות מהרלוונטיות שלהן. גם בטקסטים בני 140 תווים יכול נשיא ארצות הברית להכווין מדיניות; ותמונה אחת של שרת התרבות בשמלה עם הדפס של ירושלים, מבטאת את התביעה הלגיטימית של ישראל להכרה בריבונותה על ירושלים המאוחדת, לרבות האגן הקדוש, המעוגנת בקשר ההיסטורי של עם ישראל לעיר הנצח.
ואולם - איפכא מסתברא. המציאות היא מורכבת מכדי שאפשר יהיה להכיל אותה, לא כל שכן להתמודד אתה, בחצי משפט ותמונה. אין מדיניות ללא אנשים שחוקרים ומבינים את פרטי המידע ושיודעים לנסח את עמדתם. אין עתיד לשיח הציבורי בישראל ללא ציבור שמסוגל ורוצה להבין את הטיעונים של נבחריו (בהנחה שאלה מבטאים אותם כהלכה), שיכול לשפוט אותם ושבכוחו לגבש עמדה ולהביע אותה באופן ברור וראוי. לצערנו אנחנו נוכחים לגלות שזהו לא המצב, ושהתנאים במערכת החינוך של היום רק מנציחים את הבורות של דור העתיד ואת הריחוק שלו מהשיח הציבורי. חמור מכך, אנחנו למדים שהמערכת מוסיפה להקטין את הסיכוי של הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית-כלכלית של ישראל לצאת מבורותה ומבערותה ולקחת אחריות על עתידה ולגלות מעורבות בעיצוב עתיד המדינה.
לכן אני גם מתנגד - חלקית - למגמה ההולכת וגוברת של הכנסת לימודי יהדות לבתי הספר הממלכתיים. בשנים האחרונות, ובפרט מאז כניסתו של נפתלי בנט לתפקיד שר החינוך, הוכפל התקציב המיועד ל"תמיכה בנושאי יהדות" במערכת החינוך, מ-484 מיליון שקלים ללמעלה ממיליארד שקלים, המהווים 2% מתקציב החינוך - פי עשרה מסך התקציב שיועד לבנייה ופיתוח של מוסדות חינוך בשנת 2017.
אל תבינו אותי לא נכון. אני חושב שלימודי יהדות, המקיפים קודקס שלם של חכמה יהודית בת אלפי שנים (תנ"ך, תלמוד, פילוסופיה יהודית וספרות עם ישראל) הם חשובים ויש להשקיע בהם השקעה רבה בתקציבים ובשעות לימוד. מדינת ישראל היא יהודית ודמוקרטית. כשם שהחילונים הליברלים בציבור הישראלי מבקשים להבטיח את השמירה על הערכים הדמוקרטיים של המדינה ולהנחיל אותם לדורות הבאים, כך עליהם לכבד ואף לצקת תוכן למשמעותה כיהודית.
היהדות היא המסורת, התרבות והמורשת שלנו, ראשית הצירים לקיומנו הריבוני והלאומי. בצדק נכתב בתיקונים לחוק החינוך הממלכתי משנת 1953 כי מטרות החינוך במערכת הציבורית הן בין היתר "ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית". אך לצד זאת, נכתב כי מטרה נוספת היא "לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים".
מאי נפקא מינה? כל עוד תלמידי ישראל מתקשים לחשוב באופן עצמאי וביקורתי, כפי שמעידים בעיניי הישגיהם העקביים באוריינות, ההכנסה של תכנים יהודיים לבתי הספר תהווה שטיפת מוח דתית. הבעיה שעלולה להיווצר היא שהתלמידים יבינו את התכנים היהודיים, הנוגעים למשל בשמירת השבת, בקיום מצוות ובתפילה, כפשוטם ולא יעמיקו חקר בשאלה מה עומד מאחוריהם? האם אפשר להבין אותם במשמעות הומניסטית ואוניברסלית יותר? ומה מתוכם אני בוחר\ת לקחת לחיים שלי?
הזהות היהודית-חילונית איננה מוגדרת אך ורק על דרך שלילת הדתיות, אלא על ידי האמונה באדם, בתבונת האדם ובכוחו וריבונותו של הפרט להיות אחראי לגורלו ולגורל הסביבה. באופן כללי תלמידי ישראל בזרם החינוך הממלכתי צריכים להיות בטוחים בזהותם החילונית ומצוידים בסל הכלים המאפשר להם לבחון באופן עצמאי, ביקורתי ויצירתי את שלל התכנים הנלמדים, ובפרט אלה היהודיים.
ואף על פי כן, המסורת היהודית ודפוסי הלמידה היהודיים נשענים על תרבות של ויכוח. יעשו הפדגוגים נכון אם ישכילו לשאול תרבות זו (גם ללימוד טקסטים יהודיים) כדי לפתח ולטפח בעת ובעונה אחת הן ידיעה והשכלה יהודית והן עצמאות מחשבה וביקורתיות בתלמיד. וילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו.