עומד בתור לדואר, ניגש לעמדה ולוקח פתקית, על הפתקית רשום "מיקומך בתור 11". מתיישב עם חיוך דבילי, ולא יכול להסביר לאחרים, כי אין מה לעשות, "זר לא יבין זאת". אבל האמת? ההסבר הוא די פשוט, פשוט עבור אוהדי בית"ר. כי 11 זה אוחנה, ואוחנה זה בית"ר, ככה זה תמיד היה וכך תמיד יהיה. קשה להסביר במילים עד כמה חזרתו לבית"ר היא מרגשת עבורי, אוחנה הוא אליל ילדותי, השחקן הישראלי הגדול ביותר בכל הזמנים, הסמל הכי גדול של בית"ר ירושלים והיום הוא חוזר הביתה.
רק לפני כמה ימים עזב דן איינבינדר, מספר 11 של בית"ר הנוכחית, תמורת שכר גבוה יותר להפועל באר שבע. איינבינדר לא אשם או שונה משחקנים אחרים, הוא פשוט הוכיח שסמלים כמו אלי אוחנה לא קיימים יותר בעידן הכסף הגדול, ואם פרנצ'סקו טוטי הקיסר האחרון פורש ביום שאוחנה חוזר לבית"ר, כנראה שהיום הזה באמת נכתב מלמעלה.
בשנים האחרונות נוצרה התחושה שכל המאמנים, ואנשי הצוות אשר הועסקו, או מועסקים על ידי טביב מתנהלים כבובות, לא אלי אוחנה. לפני כמה שבועות התראיין סטפן שאלוי אחד מגדולי הזרים ששיחקו פה, וכאשר הוא נשאל מי זה אלי אוחנה בשבילו הוא סיפר: "בשנה הראשונה שלי בביתר ניצחתי אותו במשחק טניס והוא ממש לא אהב את זה, בסיום המשחק הוא ניגש אליי ושאל: 'אתה יודע מי אני? אני אלי אוחנה! אם אני אחליט אתה לא תהיה פה'. כזה הוא אלי. גדול יותר מכל המנהלים שניהלו אותו, גדול מכל המאמנים שאימנו אותו, גדול יותר מכל השחקנים ששיחקו איתו, גדול כמעט כמו הסמל של בית"ר ירושלים.
"בובה של לילה", ואיתה גם כמה שידורים לא ממש ברמה גבוהה, יצרו לאוחנה תדמית של פרשן לא ענייני, היו כמה אמיצים שהגדילו לעשות ואפילו הריצו בדיחות על חשבונו ברשתות החברתיות. אני רק תוהה אם אלו שמזלזלים, ולא נותנים כבוד לכוכב עבר, מצליחים לעכל ויודעים שאלי אוחנה רואה את הדברים בצורה פשוטה, כמו שחקן.
אותו שחקן שיכול היה להגיע למועדונים הכי גדולים באירופה אחרי הזכייה עם מכלן בגביע המחזיקות, וכל זה בשביל לעלות את בית"ר ליגה, לאחר שירדה לארצית ולהוביל אותה לאליפות שנה לאחר מכן. אוחנה, למי שלא ממש סגור על הפרטים, זכה בשנת 1988 בפרס בראבו כשחקן הצעיר המבטיח בעולם. שנה לפניו זכה מרקו ואן באסטן, שנה אחריו זכה פאולו מלדיני, במשך השנים זכו בו גם רונאלדו הברזילאי, כריסטיאנו רונאלדו, ליונל מסי, אלסנדרו דל פיירו, ג'יאנלואיג'י בופון, ווין רוני, וכל גדולי הכדורגלנים בעולם.
איחוד ירושלים
הקהל של בית"ר מפולג יותר מתמיד, "השפויים", לה פמיליה, נורדיה, מערבי, מזרחי, תומכי טביב, מתנגדי טביב, אם יש מישהו שיכול לעשות סדר ולאחד את כולם סביב אותה מטרה זה רק אלי אוחנה. אוחנה גם היה הראשון שהעז להחתים שחקן ערבי בבני יהודה, גם שם, כמו בבית"ר, הדבר היה נראה בלתי אפשרי, נגע הגזענות ממשיך להרוס את התדמית שלנו ואנו זקוקים למנהיג אמיץ שיוביל מהלך שרק סמל ברמתו מסוגל להוביל.
ואחרי כל האופטימיות, צריך גם לאזן קצת. אני לא אשקר, המיקס הזה בין אלי אוחנה, אלי טביב, ו"לה פמיליה" גורם לחשש שמא יפגעו בסמל הכי גדול שלנו ולא יתייחסו אליו כפי שבאמת מגיע לו, כאן אנו כקהל "השפוי" כביכול נימדד, אנחנו נצטרך לעטוף אותו בחום ואהבה ולשמור על הסמל שלנו. יהיה מה שיהיה – אוחנה הוא המלך, וכמה טוב שחזרת הביתה.