שמעתי לאחרונה התבטאות של אלוף במיל' מהדור שלא לחם במלחמת ששת הימים, שאמר: "נחזיר את הבנים הביתה בשלום וגם נבצע את המשימות". אלא שבתקופת ששת הימים אמרו אחרת: "נבצע את המשימות ונפעל להחזרת הבנים הביתה בשלום". ההבדל בין שתי האמירות הוא עצום. במלחמת ששת הימים ביצוע המשימה היה מעל לכל. הרי מלחמה אינה רוקחות, וזירת הקרב אינה בית מרקחת. לאחר שנורה הכדור הראשון במלחמה הכל משתנה. עם זאת, מי שהספיק לתכנן, יוכל להיעזר בידע שרכש בתכנון, כדי לאלתר פתרונות בשטח. במלחמה, מי שמאלתר טוב יותר מנצח.
דור ששת הימים, ובמידה מסוימת גם דור מלחמת יום הכיפורים, שונים מהדורות שבאו לאחר מכן. בששת הימים אמרו "נוע נוע סוף" ,ואילו במלחמת לבנון הראשונה הומצאה פקודה חדשה בצה"ל: "להתקדם בזהירות..." האם משמעות הפקודה הזאת היא שהזהירות היא תמצית חיי הצבא? אלופי צה"ל בששת הימים היו בוגרי מלחמת תש"ח, פעולות התגמול ומבצע קדש. רובם חוו כבוגרים את התרחשות השואה. מפקדי השדה - המח"טים, המג"דים והסמג"דים - היו בוגרי מלחמת קדש ופעולות התגמול. רובם חווה את מהפכת יחידת 101, שהוביל אריאל שרון, ובה הושם דגש על ערך ביצוע המשימה. זו מהפכה שהשפיעה על כל הצבא. החיילים היו צעירים שחונכו היטב, ובהם גם לוחמים מנוסים. נפלה בידי הזכות, למשל, להילחם תחת פיקודו של עוזי עילם, מג"ד 71 בחטיבה 55, שהיה לוחם מנוסה ובעל עיטור המופת, ותחת פיקודו של דן זיו, הסמג"ד שהיה לוחם מנוסה ובעל עיטור הגבורה. ואכן ניסיונם, נחישותם לבצע ולקבל משימות והדוגמה האישית שהעניקו היו נכס צאן ברזל. הם היו מודל לחיקוי בשדה הקרב.
מפקדי ששת הימים הבינו כי ביצוע המשימות גובה מחיר קשה, שמתבטא במספר הנפגעים. עם זאת, הם שעטו כסוסים דוהרים אלי קרב. רק כך מנצחים. עד ליציאה לקרב ובמהלך הקרבות חלים שינויים רבים. לעתים אלו שינויים מהירים שאינם מאפשרים הכנה עמוקה ורכישת מודיעין מלא. ואכן מרבית הקרבות שבהם ביצענו את המשימות וניצחנו היו מהווים היום חומר למבקר המדינה של ימינו. והרי המבקרים, ברובם, לא היו מפקדי שדה שנלחמו, לא חוו את חוויית האי־בהירות של הקרב, ושיקולם ניחן בחוכמה שלאחר מעשה.
החטיבה שלנו, חטיבה 55, קיבלה שלוש משימות בתוך 12 שעות. על פי הפקודה התקפה לבוקר המלחמה, החטיבה הייתה אמורה לצנוח באל־עריש. בצהרי אותו יום הפקודה השתנתה, והחטיבה הייתה אמורה לתפוס קו מול ירדן. אחר הצהריים קיבלנו פקודה לעלות לירושלים ולפרוץ לעיר המזרחית. נוהל הקרב היה חפוז, ובמונחי מבקר המדינה בלתי מספיק. עם זאת, איש לא חשב להתלונן ולבקש דחייה. המשימה ניתנה ויש לבצעה. אפשר בחוכמה שלאחר מעשה להגיד "מה היה קורה אילו". לדעתי, חטיבה 55, ששחררה את ירושלים, כמו גם אוגדות השריון שפעלו בחזיתות אחרות, פעלו בגבורה ובדרך ראויה ונכונה. בכל הגזרות חלו שינויים תוך כדי מלחמה, כי זה טבע המלחמה. אתה נלחם באויב חושב ולא בעצמך.
במלחמת ששת הימים היה צה"ל חדור אמונה בצדקת הדרך. האויב צר על מדינת ישראל, והחיילים יצאו לקרב כדי להיחלץ מהמצור. האמונה הזאת, נוסף לניסיון המפקדים ולתובנות החשובות שציינתי, יצרו רוח לחימה, שהובילה את המדינה כולה לצאת למלחמה. זו הייתה רוח אדירה שקשה לתארה, ורק מי שחווה אותה מבין. חבל שגם בתקופה ההיא היו אנשים, כמו מפיקי "מלכת האמבטיה", שלא שמחו על הניצחון. בדרך כלל אלה היו אנשים שלא לחמו, ועינם הייתה צרה בתהילה שלה זכו מפקדי הצבא.
שלוש שנים לאחר סיום המלחמה יצאתי לארצות הברית, כדי להביא תותחים חדשים לצה"ל. שהיתי בבסיס פורט סיל שבאוקלהומה. האהדה שלה זכינו מצד הקצינים האמריקאים, הלבנונים, הפקיסטנים ואחרים הייתה אדירה. חשנו שהחזק מנצח וגם זוכה לאהדה.
לסיכום, צה"ל של ששת הימים נהנה מתרומתם של מפקדים מנוסים בלחימה, שהושפעו מהשואה, ניחנו באמונה בצדקת הדרך והבינו כי במלחמה הכל משתנה באורח תדיר. כמו כן, הם הבינו שבראש ובראשונה יש לבצע את המשימות, ושיש מחיר כבד לביצוע המשימה. אופנת ועדות החקירה צמחה לאחר מלחמת יום הכיפורים, והיא מכה בנו עד היום. היא גורמת לכך שמפקדי צה"ל, הפחות מנוסים מבעבר, לא מעזים. והרי רק המעז מנצח.
הכותב הוא תא"ל (במיל'), מחבר הספר "ללכת עם האנשים" וחבר מועצת הביטחון לישראל; לחם במלחמת ששת הימים בגדוד 71 של חטיבה 55 והשתתף בקרב על ירושלים