את מתבוננת בכריכה. הספר שאת מחזיקה הוא בית שאת יכולה לקנות, גם אם בחיים עצמם אין לך כסף לשכירות. השורה הראשונה בעמוד הראשון היא דלת כניסה, ואת עומדת בצדה האחד, תוהה אם כדאי לעשות צעד. מה מחכה לך בפנים? דרמה או מתח. עבר מוכר או עתיד דמיוני. רומן בדוי או אמיתי. מישהו כתב במיוחד בשבילך חיים אחרים.



את עומדת לבדך לפני הדלת. גם כשתיכנסי תהיי לבדך, כי זה מה שהספרות מציעה לך - הפסקה. היא מכבה לרגע את האור מהביוגרפיה הפרטית שלך, מהסיפורים שאת מספרת לעצמך, ומדליקה פנס שמופנה אל עבר ביוגרפיות אחרות. עוד מעניקה לך הספרות את מתנת הלבדיות. בעידן שבו מצווה לשמור על קשר – תעני למייל, תשיבי SMS, לייק כבר עשית? – הספר מאפשר לך נתק זמני. בקריאתו, הזמן שלך שב לשעונך, ואת יכולה להיות, אפילו לרגע קט, בינך לבינך. מתי לאחרונה יצאת לדייט עם עצמך? בינות לדפים אינך חשה בדידות, כי בדמיונך מצטיירות דמויות, אנשים ונשים ונופים וחיות. מה הן עושות שם? בדיוק מה שאת עושה, מה שעשו בני אנוש מההתחלה - הלכו ושבו, חיפשו חום ואור. דיברו ושתקו. נלחמו. שנאו־אהבו.



בספרו "מחשבות לעצמי" (הוצאת נהר) כותב לך מרקוס אורליוס, קיסר רומא ואחד הפילוסופים הסטואים החשובים: "אל תטריד עצמך; האם מישהו חטא לך? לעצמו חטא. אירע לך דבר מה? טוב ויפה. הן כל הקורה אותך הוקצה ונשזר בחוט חייך עוד מימי ראשית העולם. כללו של דבר: החיים קצרים, יש להפיק תועלת מן ההווה בשיקול דעת ובצדק. היה פיכח ורגוע".



אבל איך תהיי פיכחת ורגועה, כשכל רגע נתון עלולה לפרוץ מלחמה? כשרבים כל כך סובלים ברעב, במחלות, באונס, בפליטות? איך תירגעי כשיש עשר משפחות ששולטות בכלכלת מדינה וכשני מיליון אנשים מתחת לקו העוני? כשאת קוראת, את לא מפנה לכל זה עורף, להפך. הספרות, כמו פנלופה שמחכה לאהובה בסבלנות, טווה בחוט חזק, שקוף, טלאים של התנגדות. בעידן של רעש ופרובוקציות זולות, בעת הצעקה, בארץ כלכלת השחיתויות, במקום שבו כולנו הפכנו מוצרים שאפשר לתייג או לקנות, הספרות, שהיא העבודה של הרוח, היא לחישה עמוקה, הכרחית. כשהיא טובה, היא מפרקת מצגי שווא של אמת מזויפת וחושפת את מה שמצוי מתחת לעור המציאות, את הוורידים, הנימים, הדם. היא מאפשרת לך להניח לרגע את תרמיל המשא, לסלק את קולות הסרק, להגביר את העולם.



אם תדפקי על דלת של ספר, כל ספר, יהיה מי שיפתח, שיזמין פנימה, שיגיד לך, כמו המשורר ישראל אלירז, שהעצב הוא עונת מעבר שתחלוף. שילמד אותך איך לחבק את המילה המפחידה "פתאום". שיספר לך שהבז, שבו התבונן הסופר ג'ון א' בייקר במשך שנים רבות, הוא בדיוק כמוך. פוחד מפני הבלתי צפוי. שיזכיר לך, כמו נורית זרחי, שהמציאה עבורך את המכשפה הבלתי נשכחת תנינה, ש"חוסר ביטחון זה גם כן סוג של ביטחון".



הספר הזה שאת אוחזת, שיש בו סבך של עלילה, תפניות לא צפויות או התבוננות צלולה, הוא לפעמים נקודת יציאה ממבוך היום־יום. באותה נשימה, ספר טוב תמיד מניח על הדף שאלה בלי תשובה. הוא מזכיר לך שהספרות לא תמיד יכולה לעזור, אבל לפעמים כל כך טוב שהיא קרובה.



הכותבת היא משוררת וסופרת ישראלית