תמיד כשמתלוננים על מספר הספרים בעברית שיוצאים לאור בישראל, אני מיד חושבת על אליעזר בן־יהודה ומדמיינת אותו מסתובב בדוכני שבוע הספר ובחנויות הספרים מבסוט עד הגג: מספר גדול מדי או לא, העברית הפכה שפה כל כך נפוצה, עד שאפילו בהפגנות החרדים נשמעות קללות בעברית לצד יידיש. אף שיש לי משיכה משונה לשפות עתיקות ומתות, גם אני מרוצה. מצב העברית היה יכול להיות כמו זה של הלטינית: שפה שמשמשת רק בליטורגיה, ושרק חוקרים ומשוגעים הופכים בדקלנציות שלה כאילו אין מחר. אני חושבת שנס גמור הוא שלפני שקמה מדינת ישראל - קמה לתחייה הלשון העברית.
ולמרות ההתלהבות העברית שלי, אני רוצה לדבר על עקב אכילס בעולם הספרות: תרגומים לשפות זרות. בכל הקשור לנושא הזה, מדובר בתחרות קשה ולא הוגנת. ובכלל, קשה ויקר מאוד לתרגם מעברית. כמות המילים בתרגום מעברית לאנגלית, למשל, היא פי 1.5 מהטקסט המקורי.
הסופרים שנבחרים לייצג אותנו בעולם נשענים על תנאי אחד, אם לא על שניים: רבי־מכר או סופרים ותיקים ומבוססים שהחלו לכתוב לפני העידן הדיגיטלי. אלה תנאים שבעיני מונעים תזרים ספרותי מעניין ומגוון של קולות שונים.
בתקופת שהותי באיווה, בסדנת הכתיבה הבינלאומית שכללה סופרים מ־30 מדינות, גיליתי שכמעט כל שפה שם זוכה לעדיפות תרגומית פרט לעברית: כל השפות האינדו־אירופיות, גם השפות של מדינות אסיה, כמו סינגפור וקוריאה, ששם רמת האנגלית גבוהה כל כך עד שכותבים בשתי השפות, ואפילו השפה הערבית, שפה אחות לעברית, זוכה לעדנה ולייצוג תכוף.
כאשר קראתי שם מיצירותי, ניגשו אלי אנשים ודיווחו שהם מופתעים לשמוע משהו אחר שמגיע מישראל, עלילות שלא עוסקות בסכסוך הישראלי־פלסטיני או בגמלים לצד עצי זית. השתאותם הזכירה לי את אמני המאה ה־19, שסיפקו את הסחורה ושיגרו לארצות מוצאם יצירות קיטש של פלשתינה התנ”כית, מקושטת בזהב ויקר, בשעה שברחובות העיר זרמו מי ביבים.
שוב ושוב אני שומעת טיעונים מסמרי שיער בדבר “מסחריות” של ספר ו”כדאיות”. נכון שזה אתגר, ונכון שמאתגר לקחת ספרות ולתרגם אותה, רק משום שהיא קודם כל ספרות ולא רב־מכר, המטלטל בעיקר את כיסיו של המו”ל, אבל אני מתעקשת בעקשנות של אנשים בלתי מעשיים שתרבות מקדמים באמצעות תרבות ואמנות ולא באמצעות פוליטיקה ודישון עצמי.
בארץ אין כמעט סוכנויות תרגום. לכן כל מיני שרלטנים מפתים סופרים רבים, כדי שישליכו את כספם על פרסום באתרים שונים בחו”ל. לכבוד שבוע הספר אני מציעה למשרד התרבות של עם הספר לשקול הקצאת מחלקה שלמה ליחסים בינלאומיים ולתרגום יצירות של סופרים שאינם מגיעים רק מהמרכז השבע והמפוהק. כמובן, תהיה זו מכה לסופר המבוסס, בלי שמות, שספריו תורגמו לכ־132 שפות, ועכשיו מתרגמים אותו לאינדונזית עתיקה, רק משום שהמשא ומתן על תרגום לאבוריג’ינית תיכונה טרם הסתיים.
הכותבת היא סופרת. ספרה “סוּפה של אליס" ראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן