מדוע חייבים לשנות את שיטת הסניוריטי לבחירת נשיא העליו

לכאורה מדובר בשיטה טובה. בעל הוותק הארוך ביותר בהרכב העליון זוכה בתפקיד. השיטה שכבר הפכה למסורת והביאה לעולם נשיאים טובים, היא דרך בחירה טכנית, אוטומטית ובעיקר סטרילית. בלי מגע יד פוליטית מזהמת, אבל רק לכאורה. בפועל, ותחת חסות חוסר העניין וחוסר ההבנה הציבוריים של שיטת המינוי, מתקיים תהליך פוליטי המייצר עיוותים לדורות. 

דבר אחד בטוח: מישהו בעליון יודע לעשות חשבון. שופטים מכהנים בתפקידם עד גיל 70. כדי להבטיח הגמוניה שלטונית צריך לאתר מועמדים שהנכס הטוב ביותר שיש להם להציע לתפקיד הוא אג'נדה הולמת וגיל מתאים. הגיל הוא הפקטור המשמעותי ביותר בקבלת מינוי לבית המשפט העליון. המועמד לא חייב להיות השופט הכי איכותי, בעל ההספקים הטובים ביותר או מזג שיפוטי שמתאים לתפקיד. מה שחשוב הוא שיהיה צעיר מספיק כדי לשרוד בעליון כשהנשיא המכהן יגיע לגיל פרישה, וכי גילו הצעיר יבטיח לו כהונה ארוכה ככל שניתן בעתיד. 

כמה חבל שהיד המכוונת השולטת בוותק שופטי העליון הינה הוועדה למינוי שופטים, שבה יש לרשות השופטת כוח עצום. כמה חבל שהאינטרסים הפוליטיים המונחים בבחירת שופטי העליון אינם גלויים לעיני הציבור. הראיה החותכת לכך היא שמעטים מודעים לעובדה שהוועדה כבר בחרה בארבעה שופטים לכהונה עתידית כנשיאי בית המשפט העליון. 

ארבעת הנבחרים, שכל אחד מהם יכהן בין שלוש לשש שנים מעכשיו ועד 2035, הם אסתר חיות, יצחק עמית, נועם סולברג ודפנה ברק־ארז. מדהימה העובדה שאיש אינו יודע שארבעתם כבר מונו לנשיאות ובימים אלה אולי יתמנה הנשיא החמישי ואפילו השישי. לו היה אחד מהם מתמנה לתפקיד היום, הידיעה על מינויו הייתה מככבת במהדורות החדשות בטלוויזיה ובעיתונים. 

האם מדובר בנושא חסר חשיבות, נעדר השפעה על חיינו? ההפך הוא הנכון. בית משפט מטבעו הוא גורם חשוב בכל מדינה. בישראל, לדעת רבים, הוא הגיע למדרגת האוחז ברסן השלטון. הרי מאז שהעליון ביטל את ההלכה שעל פיה עותר צריך להוכיח עניין אישי מובהק בתוצאת העתירה, לכל אדם יש זכות עמידה בבית המשפט, ובית המשפט חופשי לבטל כל החלטת ממשלה. מאז המהפכה החוקתית של אהרן ברק, הוא יכול לבטל גם את חוקי הכנסת.  

ככלל, מינוי שופטים בישראל ראוי לאמירה: מעולם לא היה נושא חשוב כל כך שעורר עניין ציבורי כה מועט. כל ילד יודע כיצד נבחרת הכנסת, אבל רק יודעי ח"ן מעטים מבינים באמת כיצד נבחרים השופטים. שיטת הסניוריטי שעל פיה נבחר נשיא העליון, נתפסת כעניין הנתון להחלטתם של בוגרי תואר שני ומעלה בפקולטה למשפטים. 

במדינה דמוקרטית מינוי נשיא לעליון אינו ראוי להתבצע במחשכי ועדה הקובעת כיום מה יקרה בעוד 20 שנה. היעדר חשיפה והבנה של תהליך מינוי נשיאי העליון מזיק. מאחורי מסך הבערות הציבורי ודקדוקי העניות של גילי השופטים המתמנים ותאריכי פרישתם המיועדים, מתנהל מסע שלם של גניבת סוסים, ומי שמוביל אותו הוא שופטי העליון. 

כראיה לכך יכול לשמש הסיפור המוזר של מינוי השופטת ברק־ארז ב־2012. השחקנים הראשיים באותה עת היו שר המשפטים יעקב נאמן ונשיאת העליון דורית ביניש. מי שעמדו לבחירה היו ארבעה שופטים, אבל המערכה התנהלה ברובה בסימן התנגדות עזה ובלתי מובנת לנועם סולברג. ביניש הטילה עליו וטו מוחלט. אני יכול לגלות לכם בסוד שהוא היה הצעיר מבין המועמדים, ולכן היה קיים חשש שכשיגיע תורו להתמנות לנשיא על פי הוותק, הוא יתמנה לשנים ארוכות. ומה לעשות שהשקפת עולמו לא בדיוק עלתה בקנה אחד עם זו של ביניש.

הקיפאון בתהליך מינוי השופטים הסתיים במינוי מפתיע שמעולם לא הוסבר לציבור. בבורסת השמות התגלגל ערב המינוי שם אחד בלבד שהיה בקונצנזוס: דבורה ברלינר, נשיאת המחוזי בתל אביב שכבר כיהנה בעליון במינוי זמני ונתמכה הן על ידי ביניש והן על ידי נאמן, וגם הייתה האישה היחידה מבין המועמדים שהוזכרו כמועמדים מובילים. לדעת כל הפרשנים היא הייתה היחידה שבחירתה מובטחת. בסופו של דבר ולהפתעת כולם את מקומה על כיסא "האישה המכהנת" תפסה במפתיע ברק־ארז, ששמה מעולם לא הופיע בבורסת השמות. 

שורש המינוי נעוץ ברובריקה אחת בפרטים האישיים של כל שופט: שנת הלידה. בעוד הזרקור הציבורי מונח על איכות השיפוט, פסקי דין בולטים, סגנון התנהלות ומזג שיפוטי, חברי הוועדה הניחו זרקור על הגיל. הם ידעו היטב איזה מינוי לשופט בעליון הוא גם מינוי לנשיא. הם גם ידעו כמה זמן יכהן כל נשיא עד הגיעו לגיל 70. ביניש התנגדה לסולברג רק משום שידעה שהוא יתמנה לנשיא בין 2028 ל־2032 והתקשתה להשלים עם מינוי מתנחל דתי ימני לנשיא, גם אם זה יקרה בעתיד הרחוק. 

הפשרה הייתה למנות שופט "מאזן" המקובל על ביניש, שגילו יבטיח כהונה ארוכה מספיק אחרי סולברג. לא קל למצוא מועמד מתאים לעליון בגיל כל כך צעיר. כך צצה מועמדותה של ברק־ארז. היא מונתה לשופטת בעליון בגיל 46, ומי שנאלצה לפנות את הדרך לנשיאה המיועדת, הייתה ברלינר. 

הוועדה למינוי שופטים מורכבת משלושה שופטים, שני שרים, שני ח"כים ושני נציגים של לשכת עורכי הדין. שיטת הסניוריטי מעניקה לוועדה, שחלק מנציגיה לא יכהנו בתפקידם בתוך שנים ספורות, את הכוח לקחת אחריות על עתידנו למשך 20 השנים הבאות בעניין בעל אופי פוליטי מובהק. זה מחייב שינוי. 

על הפרק עומדת כיום הצעה של ח"כ יואב קיש שלפיה תמנה הוועדה למינוי שופטים את נשיא העליון בזמן אמת. לא עוד מינוי נשיאים מהיום לעוד עשר או 20 שנה, בהחלטה חשאית, לא מובנת לציבור, לא כתובה, לא מתוקשרת ולא נתונה לוויכוח ציבורי. על פי הצעת החוק הזו יוכלו חברי הוועדה לבחור לבית המשפט העליון שופטים ראויים, שעושים עבודה מצוינת בבתי המשפט דלמטה, המכשירה אותם לשמש כשופטים טובים בעליון. 

סוף־סוף יוכלו להיבחר לעליון השופטים הכי טובים ולא ידלגו על שופטים איכותיים, שכל חטאם הוא שהם מבוגרים. סוף־סוף יוכלו להיבחר לשופטים בעליון אלו שבאמת צברו ותק וניסיון, ולא שופטים שיתגלחו על פרצופו של הציבור עד שיגיעו לפרקם. סוף־סוף תהיה אפשרות למנות שופטים לעליון מקרב אלו שהוכיחו את עצמם כשופטים ראויים לאורך זמן ולבחור מקרבם את השופט המוצלח ביותר לשמש כנשיא העליון.