בנושא הר הבית, מדינת ישראל צריכה להחליט מה היא באמת רוצה. האם להמשיך להפריח סיסמאות נבובות שאין בהן כל תוכן כמו "הר הבית בידינו" או שהיא בוחרת בין שתי אפשרויות. הראשונה, לקבוע סופית שהר הבית הוא חלק ממדינת ישראל. לכן, לא צריך לקבל אישור מאף אחד ואין שום סיבה שבעולם שחבר כנסת או כל אזרח מהשורה לא יוכלו לבקר במקום. אני לא מדבר על תפילה, זה סיפור אחר, אלא על הסתובבות בהר הבית בלי שירדפו אחריך, יירקו עליך או יסקלו אותך באבנים.
האופציה השניה היא שהמדינה תכריז קבל עם ועדה שהיא מודה שהר הבית אינו חלק ממדינת ישראל, אינו בידינו ושמי שמנהל את האתר הוא מלך ירדן והרשות הפלסטינית או התנועה האסלאמית הישראלית (הפלג הצפוני). אם נבחר באפשרות זו, פירוש הדבר שאנו יורדים למדרון אחורי בנושא.
אבל הכי חשוב זה שנקבל החלטה אחת ולתמיד. אם הר הבית בידינו, הבה נתנהג בהתאם ונתחיל להיות הריבונים במקום. ואם הוא לא, הבה נודה בכך וניתן לאחראים עליו להתנהג כראות עיניהם, מה שהם ממילא עושים היום, ולפחות נפסיק לנפק הצהרות שמעמידות אותנו באור מגוחך.
ומכיוון שהמדינה מעדיפה לא להחליט כבר עשרות שנים, מי שמשלמת את המחיר היא המשטרה, שפעם אחר פעם מוזעקת לחלץ את המדינה מההשלכות של אותה הססנות. לשלוח את המשטרה לעשות את הבלתי אפשרי ואחר כך גם לבוא אליה בטענות זו פשוט שערורייה. לא יכול להיות שכאשר השלטון לא עושה את מה שנדרש ממנו, הוא פשוט משגר את המשטרה ואומר לה, "אוקיי, תשברי את הראש, תעשי את מה את שלא ידענו לעשות. ואם לא, תחטפי על הראש".
הכותב, ניצב בדימוס, היה מפקד מחוז ירושלים.