קודם כל מילה טובה: נערך כאן הליך דמוקרטי של מועמדים שהתמודדו על התפקיד, והנה שניים - עמיר פרץ ואבי גבאי, עלו לסיבוב השני, ואחד ייבחר.
אני באופן אישי תמכתי בפרץ כך שהתוצאה משביעה את רצוני ואני מקווה שגם בסיבוב השני הוא ייבחר. העניין הוא מה הלאה, מה עושים הלאה. הדבר הטוב ביותר שמפלגת העבודה או מי שייבחר בסיבוב השני צריך לעשות, הוא לגבש את המנהיגות הקיימת לקבוצה מלוכדת עד כמה שאפשר, כשכל הקבוצה הזו תתאחד ומפלגת העבודה תצא איתה אל הציבור. אז יעמדו שתי מפלגות, אחת מול השנייה. שתי אידאולוגיות, אחת מול השנייה, והציבור יוכל לבחור את מי הוא מעדיף.
חובה על כל מי שנבחר לרתום את עצמו ואת הנהגת המפלגה ולצאת לערי הפיתוח ולשכונות, לדבר על הבעיות החברתיות של האנשים, לגבש מצע חברתי ברור לצמצום הפערים ולדאגה לחלשים, ולעשות מאמץ עליון כדי למשוך בוחרים מערי הפיתוח ומהשכונות למפלגת העבודה.
להזיז חמישה מנדטים
אם הם מצליחים להזיז, להעביר חמישה מנדטים מהמצביעים המסורתיים בערי הפיתוח ובשכונות למפלגת העבודה, זה יעשה את ההבדל. זו למעשה הסיטואציה כרגע. מאמץ משותף של הנהגה משותפת עם יושב ראש, חידוד המסרים המדיניים והחברתיים של המפלגה ויציאה לשטח. זה לא ייעשה על ידי ראיונות לטלוויזיה ולעיתונות, אלא על ידי עבודה קשה של חוגי בית ופגישות עם אנשים, עם סבלנות להקשיב להם ולנסות להיענות למשאלות שלהם.
זה בהחלט אפשרי, ואסור למפלגת העבודה לפזול לשום אפשרות להיכנס לקואליציה כרגע. אני חושב שבנימין נתניהו תעתע בהרצוג בעניין כניסת המפלגה לקואליציה. אם נתניהו יביא איזשהו הסכם עם הפלסטינים אחרי שינהל איתם משא ומתן, שייקח את כל הקרדיט לעצמו. מפלגת העבודה צריכה לתמוך בו מהאופוזיציה ולא על ידי הצטרפות לממשלה. זוהי אנומליה. צריך שתהיה אופוזיציה חזקה בתוך הכנסת, שתילחם למען אידאולוגיה אחרת.
המנהיג שייבחר צריך גם לנסות ליצור קואליציות עם מפלגות אחרות ולשמור על המחנה הציוני עם ציפי לבני בפנים. צריך ליצור קואליציה עם מרצ, ואולי למצוא משהו משותף עם יש עתיד - ולעבוד יחד. רק על ידי איחוד וליכוד הכוחות האלה אפשר להפיל את הליכוד מהשלטון. אחרת אין סיכוי והם יישארו מפוררים. אם האגו של כל אחת מהמפלגות ינצח ויעמוד במרכז, אם לא יידעו לוותר על האגו ולהתלכד סביב מטרה אחת זה יהיה מתכון לכישלון.