סילוקו של יצחק הרצוג מראשות העבודה פינה מקום להתמודדות בין שני מועמדים בעייתיים. המפלגה, שהצמיחה פעם מנהיגים בעלי שיעור קומה, נאלצה לגרד מועמדים כמו עמיר פרץ, שפרש ממנה פעמיים בטריקת דלת, ואבי גבאי, שהואיל להצטרף אליה כדי להעניק לה שירותי מנהיגות. עליבות האלטרנטיבות המוצעות למתפקדי העבודה צריכה להטריד לא רק את אוהדי המפלגה, אלא את כל אלה שהדמוקרטיה הישראלית יקרה להם.
ההתנוונות והשקיעה של אחת משתי המפלגות המרכזיות בארץ רעות לפוליטיקה הישראלית. הן מייצרות ואקום מסוכן באונה השמאלית של הפוליטיקה הישראלית, המתמלא על ידי ישות עתידנית דמוית מפלגה, הולוגרמה וירטואלית בשם יש עתיד. מפלגה זו מורכבת מדבוקת בובות יפות, המונהגת על ידי שליט יחיד. אם מחר בבוקר המנהיג ינטוש - אין לה עתיד. היא אפילו לא תתקרב לאחוז החסימה.
אובדן המנהיגות במפלגת העבודה, מפלגת השמאל הדמוקרטית הגדולה, עלול רק להעצים ולהגביר את התופעה הלא ברוכה של מפלגות לא דמוקרטיות בעליל, הסרות למרותו של מנהיג כריזמטי, שעל פיו יישק דבר. מפלגות נוסח צומת, הגמלאים ושינוי זכו בהצלחות אלקטורליות לא מבוטלות ונגוזו יום לאחר לכתו של המנהיג שהוביל אותן להצלחה.
העובדה שבישראל הולכת ונפוצה התופעה של מפלגות המבוססות על דיקטטורה של מנהיג וזוכות בגינו להצלחה אלקטורלית, מעידה על שני חוליים: היעדר
מנהיגות וחולשה של ערכי הדמוקרטיה. מה קורה לדמוקרטיה התוך מפלגתית שהיא כל כך מרתיעה אנשים טובים, עד שהם מעדיפים לבחור בדרך הקלה ולייסד לעצמם מפלגה "בבעלותם" הבלעדית במקום להשתפשף ולעבור בכור ההיתוך של מערכת בחירות פנים מפלגתית? ממה מפחדים כולם? מאתגר, ממאמץ, או מכך שביום בהיר הם ייחשפו באמצעות יריביהם הפוליטיים לאור השמש?
ומה קורה בתוך המפלגות? האם החשש מחשיפת הטוענים לכתר מוביל את הבוחרים ללכת אל הבחירה הקלה בקלפי, אל המוכר? אל מנהיגים שכשלו בעבר, אבל שהינם כה חשופים, עד כי המפלגות היריבות יתקשו להמציא להן קופת שרצים חדשה? איך קרה שמפלגות בעלות גוף בוחר, מתפקדים ורקורד דמוקרטי מתקשות להתמודד מול מנהיגי יחיד פוליטיים, ומה זה אומר עלינו? האם הציבור הישראלי מאותת לנו שהמשטר הדמוקרטי עשה את שלו והוא חוזר לחפש לעצמו מלך? אחרת קשה להבין איך קרה שמפלגת העבודה נאלצה לבחור בין נוטש סדרתי שכשל כשר ביטחון, לבין פקיד ממשלתי מהדרג השני שלא נבחר מעולם לכנסת.
אני טוען שמה שקרה למפלגת העבודה הוא שהרצון לנצח בבחירות הפך לערך המרכזי. כל השאר נדחק לשוליים. לכן כל מנהיג שלא עלה בידו להבטיח את השלטון נתקל בהתנהגות קניבלית, שאין לה אח ורע בשום דמוקרטיה מערבית אחרת. כך סולקו בזה אחר זה עמרם מצנע, שלי יחימוביץ', פואד בן אליעזר וגם פרץ. אהוד ברק סילק את עצמו.
ערך השנאה לביבי
הדנ"א של הליכוד שונה. זו הסיבה לכך שממפלגת שלד קטנה ונרדפת היא הפכה למפלגה של המדינה. תשע פעמים התמודד מנחם בגין בראשות תנועת חרות, גח"ל והליכוד, מול מפא"י, מפלגת העבודה והמערך והפסיד לדוד בן־גוריון, ללוי אשכול ולגולדה מאיר. מפלגת השלטון רבת העוצמה והשליטה באמצעי התקשורת הדביקה לו דימויים של פאשיסט, מחרחר מלחמה ו"מוצג ארכיאולוגי". אבל בחרות ובליכוד לא התרשמו מכך. בבחירות פנימיות חשאיות ומוקפדות בחרו בו פעם אחר פעם, נתנו לו צ'אנס ועוד צ'אנס, והתייצבו מאחוריו עד שהחומה קרסה ו"המוצג הארכיאולוגי" החליף בפעם העשירית שבה נבחר לעמוד בראשות הליכוד את יצחק רבין, יוצר הכינוי המעליב הזה.
גם אחרי בגין מפלגת הליכוד מעולם לא סילקה מנהיג מכהן. בין השאר משום שהרצון לנצח לא עמד בפני עצמו כערך עליון. הליכוד רצתה לנצח עם המנהיג שלה, שבו האמינה כאדם, כמורה דרך וכאיש חזון. איפה כל אלה כשמסתכלים על עמיר פרץ או אבי גבאי? האם הם מציעים איזושהי בשורה למפלגת העבודה או לציבור הישראלי, או שמא הם נבחרו על ברכי הערך היחידי והמקודש של בוחרי מפלגת העבודה, הלא הוא הניצחון על הליכוד.
כשמסתכלים על מפת המתפקדים של מפלגת העבודה, התמונה דווקא עשויה להתבהר. העבודה מורכבת מצירוף בלתי אפשרי של אנשים משכבות סוציו־אקונומיות גבוהות, שהינם ימניים כלכלית ומהווים את תשתית הכוח האלקטורלי של המפלגה; חמולות ערביות שנרשמות בהמוניהן כדי ליהנות ממנעמי השלטון (אם הניצחון בוא יבוא); ואנשים בעלי השקפת עולם סוציאליסטית, הנשענים על העבר ההיסטורי של המפלגה. הדבק המרכזי המאחד את כולם הוא השנאה לביבי.
אחת הבעיות של יצחק הרצוג היא שהוא לא ביטא מספיק את השנאה לביבי, כפי שבמפלגת העבודה רצו לראות. מהבחינה הזו ציפי לבני התאימה להם הרבה יותר. זו גם הסיבה לכך שלבני בראשות מפלגת קדימה הימנית־כלכלית הצליחה לייצר בזמנו 28 מנדטים ולהוריד את מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' הסוציאליסטית לשפל חסר תקדים של 13 מנדטים.
מה שהמתפקדים של מפלגת העבודה מנסים לעשות הוא ללהק נכון: לבחור מועמד בעל חזות של ליכודניק, קרי: מזרחי, שידבר על סוציאליזם ויישמע
חברתי מספיק, אבל יגיע מלב הבורגנות. והכי חשוב: אדם שיצליח להביע את השנאה לביבי בעוצמה מספיק גדולה.
"באין חזון ייפרע עם" (משלי כט, יח). את הרעיון הזה ציטט דוד בן־גוריון, מנהיגה הגדול של מפלגת העבודה. כשהחזון מסתכם בניצחון, העם לא קונה את הבלוף. זו נוסחה לא מנצחת. אבל מי שהעיפו על טיל את הרצוג, האדם האיכותי האחרון שהיה במפלגת העבודה, אחרי שעוזי ברעם, אברהם בורג ויוסי ביילין נסו ממנה על נפשם, כנראה לא מבין זאת.
אף על פי שאני נמנה עם המחנה היריב, עצוב לי על הרצוג ועצוב לי עוד יותר על הדמוקרטיה הישראלית, שבוחרת בשנאה ומתפרקת מערכים. עצוב לי על
כך שהיריבות הפוליטית ההיסטורית בין הליכוד למפלגת העבודה הופכת ליריבות בין מפלגה שמונעת מהרצון לקדם ולפעול למען העם והארץ, לבין מפלגה שכל מעייניה נתונים לשנאת נתניהו, לניצחון ולחיזוק הפקידות הממשלתית והמערכת המשפטית באנשי שלומה, כדי להמשיך להחזיק ברסן השלטון גם בזמנים שבהם העם אומר את דברו ומושיב אותה על ספסלי האופוזיציה.