צדק חסן נסראללה כשאמר השבוע כי שחרורה של העיר מוסול בעיראק סיכל את הפרויקט הדאעשי באזור. מאז קריסתה הסופית של הסולטנות העות'מאנית ב־1922, לא נעשה ניסיון כה יומרני לכונן מחדש ח'ליפות סונית כמו שניסה ארגון "המדינה האסלאמית" לעשות. המאמץ הזה קורס בימים אלה לנגד עינינו.
השאלה שמעסיקה עתה רבים ברחבי העולם היא מי יצליח לאחוז במוסול לאחר נסיגת דאעש. רשמית, חזרה העיר לידי הממשלה בראשות חיידר אל־עבאדי. מעשית, שלושה ילטשו אליה עיניים גדולות. איראן, שהייתה שותפה מרכזית למערכה באמצעות גופי המודיעין שלה; הכורדים, שלחמו בעוז למען שחרורה, ובעבר היו רוב באוכלוסיית מוסול; וטורקיה, שרכשה השפעה רבה בעיר ערב נפילתה בידי דאעש, ותחתור לבלום את הכורדים. מוסול היא נכס למחזיקים בה: עיר נפט אסטרטגית, השוכנת על החידקל; צומת חשוב בדרך לסוריה ולטורקיה, העיר הראשונה בחשיבותה אחרי הבירה בגדד.
עיראק תמיד הייתה מדינה מאתגרת, ובעת צמיחה היא כזו אף יותר. בצד המציאות המדממת והנבואות השחורות על היפרדות לשלוש מדינות, מתנהל בה תהליך אטי של בנייה. השפעתה של וושינגטון ניכרת בה היטב - באימון הצבא, בבניית מוסדות ממשל, בהנחת יסודות עתידיים לדמוקרטיה. מבין מדינות העולם הערבי, בעיראק נהוג כיום חופש העיתונות הרב ביותר. דמיינו מיליוני אזרחים שנולדו וגדלו תחת שלטון סדאם, אשר רשאים להביע דעה חופשית.
מעטים הגורמים הרשמיים בישראל שעוקבים לעומק וברצינות אחר המתרחש שם. עיראק הרי רחוקה ואינה מאיימת, אז למה להשקיע בה משאבים? בצמרת הישראלית אף התנחלה תפיסה שגויה שלפיה בגדד נפלה קורבן להשפעה איראנית. טהרן אכן מנסה לתפוס שם בעלות, אבל נתקלת בקשיים רבים ובמדינות אחרות שמתחרות בה. למשל בריטניה, שרבים ממנהיגי עיראק נושאים את אזרחותה; ארצות הברית, הפטרונית של הסונים והכורדים; סעודיה, המפעילה מיליציות סוניות; וירדן, שהעניקה מקלט לעשירי הסונים, ונהנית מאחיזה מודיעינית חזקה בעיראק.
האוכלוסייה העיראקית היא ברובה שיעית, אבל אלה הם שיעים ערבים. בניגוד לשיעים הפרסים, הם סולדים מההשפעה האיראנית ורואים בה ביטוי של עריצות בסגנון העולם הישן. הם מעדיפים את רוח המערב. אחד כזה הוא אל־עבאדי, ראש ממשלתה של עיראק. עבאדי (65) מהנדס חשמל שרכש את השכלתו באוניברסיטת מנצ'סטר הבריטית, מסרב לרקוד לפי חלילה של טהרן ופועל לאיחודה של ארצו וגמילתה מסיאוב ומטרור. האיראנים תמכו בו כשהרכיב את הקואליציה, אף שסיעתו לא הייתה הגדולה ביותר בפרלמנט. הם חשבו כי השיעי, שהיה בעברו חבר במפלגה דתית, יהיה עושה דברם. שלוש שנים חלפו מאז נחת בכיסאו. היום הם מאשימים אותו, באמצעות שליחיהם, כי הוא סוכן אמריקאי.
הַזְרֵם ומשול
מרחק של מאות מטרים בלבד מפריד בין פאתי ג'נין למושב מגן שאול. במחצית הדרך ביניהם, בתוך שטח השיפוט של הרשות הפלסטינית, נרשמה השבוע היסטוריה קטנה - טקס פתיחתו של מתקן הולכה, שיאסוף את החשמל הישראלי ויחלק אותו לג'נין וסביבותיה. זהו חוזה בין ממשלות, שיסדיר בפעם הראשונה את אספקת הזרם לפלסטינים ואת שיטת התשלומים. עד היום סופק להם החשמל בצורה בלתי מוסדרת, בקווי מתח אקראיים וללא ערבויות מספקות למקרה של אי־תשלום.
האווירה הייתה חמה, ושני הצדדים שידרו תחושת מעש ושיתוף. תחנות דומות יוקמו בקרוב ברמאללה, בשכם ובחברון. ראש הממשלה הפלסטיני ראמי חמדאללה אמר שכל מיזם כזה בתחום החשמל מחזק את יסודות המדינה הפלסטינית העצמאית. שר התשתיות, יובל שטייניץ, הסתפק באומרו כי הנה, פלסטינים וישראלים משתפים פעולה בפרויקט "שיש בו רק מן החיוב".
ולמרות כל זאת, מאתיים המוזמנים משני הצדדים היו שחקנים במחזה קולוניאליסטי. המתקן הוא אומנם פלסטיני, כמו שטח השיפוט שעליו הוקם וכמו המארח, ראש הממשלה חמדאללה. אבל הרשות לא הייתה הצד הקובע. ישראל לבדה היא שהחליטה מתי להשיק את המיזם, כמה חשמל יימכר לרשות ובאיזה מחיר. היא גם אוחזת בשלטר, לכל צרה שלא תבוא, והיא תבוא. וכך יכולתם לראות בטקס החגיגי לצד חמדאללה את צמד בעלי הבית, שר המושבות יובל שטייניץ ונציב השטחים הפלסטיניים, אלוף יואב פולי מרדכי. וכמו הבריטים, שנקטו מדיניות של הפרד ומשול, כך ישראל ביחסיה עם נתיני הקולוניה. לאלה היא מגדילה את אספקת החשמל, ולאחיהם ברצועה היא מפחיתה.
הטוב, הרע והמכוער
הבעיה, או היתרון - תלוי איך מסתכלים על זה - היא שהפלסטינים מדברים על מדינה אחת, אבל מקימים שתיים. שתיים צהובות זו לזו. אחרי שתם הטקס ניגשתי לראש הממשלה הפלסטיני ושאלתי, מתי יחודש מלוא הזרם לרצועת עזה. פרופ' חמדאללה, לפחות רשמית, הוא ראש ממשלת עזה והגדה גם יחד. שועל פוליטי, איש קשר מרכזי לגורמי שלטון בישראל, הפרויקטור של אבו מאזן לכל עניין שאינו מדיני או ביטחוני. בהשכלתו הוא בלשן, וטרם מינויו לראש ממשלה כיהן כנשיא אוניברסיטת א־נג'אח בשכם.
הוא ברר היטב את מילותיו. "הנשיא מחמוד עבאס הציע יוזמה לפזר את 'הוועדה המנהלית'", ענה חמדאללה, "אנו מחכים לתשובת האחים בתנועת חמאס, כדי שהממשלה תוכל להחיל פעילותה על רצועת עזה".
תרגום מערבית: "האחים" הוא הכינוי להנהגת חמאס, שנואי נפשו של אבו מאזן. "הציע יוזמה" הוא הביטוי המכובס בפי חמדאללה לאיומיו של אבו מאזן כלפי חמאס, שאם לא יפזרו את הממשל העצמי שהקימו - הוא יחשיך להם את הצורה. שאלתי את ראש ממשלת הרשות אם ביטול הממשל החדש הוא תנאי לחידוש הזרם. חמדאללה ענה דבר והיפוכו: "אין זה תנאי, זו החבילה שהוצעה לחמאס". ובתרגום לעברית: ירצו, יקבלו. לא ירצו, יקבלו חושך.
אז בקיץ הזה, כמו שהבנו מדברי ראש הממשלה שלו, ימשיך אבו מאזן לשלוח את אוכלוסיית עזה לטבוע בזיעה ללא מזגן או מקרר. בינתיים, יש מי שעושה את העבודה במקומו. השבוע ביקר ברצועה איש העסקים הקטארי מוחמד אל־עמאדי, שליח ממשלת קטאר לבנייה ברצועה. לא במקרה הגיע לכאן הברנש בעיתוי הזה, שבו ארצו נלחצת אל הקיר מידי שכנותיה. הוא קיים מסיבת עיתונאים שבה פירט את סך הפעילות הקטארית ברצועה בשנים האחרונות. זה הזמן להשיב מלחמה הסברתית למסע ההשמצות של סעודיה ואיחוד האמירויות.
בסך הכל, אמר עמאדי, יזמה קטאר כמאה פרויקטים בעזה בהשקעה של חצי מיליארד דולר. בראשם, הקמת רובע מגורים עם 3,000 יחידות דיור ובניית בית חולים מצויד היטב. "איננו תומכים בחמאס כתנועה", הוא הדגיש, "אנו תומכים בה כי היא האחראית על האוכלוסייה".
היריבה סעודיה לא הוזכרה ולו פעם אחת בדבריו, אבל לכל היה ברור מי הטוב ומי הרע בסיפור. בעזה יודעים, אף בלי שהאורח יגיד, כי תושבי הרצועה לא רק נכתשו שנים בידי היהודים, אלא גם ננטשו לגמרי בידי הערבים. סעודיה, העשירה מכולם, לא השקיעה בשנתיים האחרונות ולו דולר אחד בזירה הפלסטינית.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל